(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 19/7/20)
בתקופה האחרונה יוצא לי לקרוא ספרים שלא חשבתי שאקרא, או שלא עניין אותי במיוחד לקרוא, אבל איכשהו בסוף מצאתי את עצמי מולם. במקרה של של דרור משעני – קראתי את הספר הראשון בסדרת הבלש “אברהם אברהם”, חשבתי שהוא נחמד ולא הרגשתי צורך מיוחד לקרוא עוד ספרים שלו.
אבל כשהתחילה הקורונה שמעתי שכמות הספרים בעברית שמוצעים לקינדל הולכת וגדלה, וכששוטטתי באתרים כדי לבחור לי ספרים – “שלוש” של דרור משעני קרץ לי (במיוחד בגלל שלא מזמן חברה סיימה לקרוא אותו ורצתה לדבר עליו, אז חשבתי שזו הזדמנות טובה).
כל ההקדמה הזאת נועדה כדי להסביר שהגעתי לספר בלי ציפיות בכלל, שמבחינתי זו הדרך הכי טובה לקרוא ספרים.
קשה לספר על עלילת הספר בלי לעשות ספוילרים, אז אגיד בקצרה שמדובר בשלושה חלקים – כל אחד מהם מתמקד באישה אחרת שפוגשת באותו גבר (כלומר הגבר הוא הציר של העלילה).
כשהתחלתי לקרוא לא התרשמתי מהספר במיוחד, ושוב מבחינתי הוא סבל מאחת הבעיות המרכזיות שיש לי עם ספרות ישראלית – קרבת יתר לדמויות. הסיפור הראשון מתחיל עם אורנה עזרן מחולון, גרושה שפוגשת דרך אתר דייטים אדם בשם גיל חמצני (כששמעתי את שם המשפחה הזה התחשק לי לסגור את הספר, כי הרגשתי שזה שם של דמות מזבנג). אני לא אוהב לקרוא על דמויות שיכולות להיות השכנה שלי ממול, הכל מרגיש קרוב מדי ומאבד מבחינתי את הקסם שאני אוהב בספרות – כניסה לעולם אחר ורחוק.
המשכתי לקרוא במעין ריחוק מסוים – לא סבלתי, אבל זה היה נראה לי די סתמי ואפילו התפלאתי שהספר הגיע לחמישיה הסופית של פרס ספיר.
ככל שהתקדמתי בספר, שמתי לב שלמרות הריחוק שלי וההתנשאות המסוימת שלי לגביו, אני בסופו של דבר נהנה לקרוא – כלומר זו לא הנאה דומה לזו שיש לי מספרות שאני מאוהב בה או נסחף אחרי הכתיבה המופלאה והדמויות מעוררות ההשתאות וההזדהות, אלא שאני מתעניין ורוצה לדעת מה קורה, ושמח שמתפנה לי זמן שבו אני יכול לחזור ולהמשיך לקרוא.
אני חושב שהמבנה של הספר ודרך ההתקדמות שלו הם הייחוד המסוים בו ואולי מה שהופך אותו לקצת יותר מספר שיש בו פשעים ונסיון לתפוס את הפושעים. יש בו גם בעיות שאפשר אולי לדבר עליהן רק עם מי שקרא את הספר כי הן עמוק בתוך הספוילרים, אבל בסופו של דבר אני יכול להגיד שזו הייתה קריאה מעניינת וקולחת, ולרגעים גם הפעילה אותי רגשית. או בקיצור – באתי בלי ציפיות והופתעתי לטובה.
הגדרת שאתה “מתעניין ורוצה לדעת מה קורה”, דבר שנמצא בבסיסו של כל ספר מתח סביר, ולכן נשאלת השאלה מה מייחד את הספר הזה עד שהפך למועמד רציני לפרס ספיר. מתי – אם בכלל – הגיע ספר שמוגדר כ”ספר מתח” לחמישיה הסופית של פרס ספיר? נדמה לי שלא הרבה, סביר שאף פעם לא.
אז מה מייחד את הספר הזה? לא באמת ברור.
אכן יש כמה מוטיבים שאפשר להגדיר אותם כ”גימיקים” שהופכים ספר די רדום בעלילה ובמקצב שלו לכזה שהקורא רוצה לחזור ולקרוא בו (אולי מה שאתה קראת לו “המבנה של הספר ודרך ההתקדמות שלו הם הייחוד המסוים בו”). עדיין, אישית קטונתי מלהבין את ההתלהבות החריגה מהספר הזה.
ועוד משהו – ההערה שלך על ה”בעיות שאפשר אולי לדבר עליהן רק עם מי שקרא את הספר כי הן עמוק בתוך הספוילרים” היא הערה טובה. צריכים להיות פורומים מתאימים שבהם “מותרת הכניסה” רק למי שקרא כבר וששם יעופו הספויילרים באופן חופשי.