(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 6/7/20)
קניתי את הספר הזה ביד שנייה בתחילת ימי הקורונה ולא הספקתי להגיע אליו, ואז פתאום הוא עלה לאחרונה לאייקאסט והחלטתי להאזין לו במקום לקרוא.
כמו שכתבתי באחד משרשורי “מה קראתם השבוע” הקודמים, קצת קשה לי עם ספרי בלש שמתרחשים בישראל, כשהכל כל כך לא אפלולי ולא סקסי, אבל החלטתי לנסות להתגבר על הרתיעה הראשונית ולתת לספר לעשות את שלו.
הספר נפתח בפרק די ארוך שמתרכז בסמינר מחלקתי שנערך בחוג לספרות של האוניברסיטה העברית. לאורך הפרק הזה מתוארות הדמויות המרכזיות מנקודת מבטה של רוחמה שי, אשתו של אחד הפרופסורים במחלקה ומי שמהר מאוד מתגלה שמנהלת רומן עם ראש החוג – שאול תירוש.
הפרק השני מתחיל לכאורה במקום אחר – אצל רב-פקד מיכאל אוחיון, שנוסע לאילת עם בנו. וכמו ששם הספר מעיד, מתרחש מוות בחוג לספרות ונפתחת חקירה (כשהרקע שקיבלנו בפרק הראשון ישמש אותנו להבין דברים מסוימים בהמשך).
אני לא מספיק בקיא בספרי בלש בשביל להגיד אם בספר הזה יש תעלומת בלש טובה; התעלומה כשלעצמה נראית לי ראויה, וגם נסיונות החקירה של מיכאל אוחיון מעניינים ועומדים בכבוד אל מול ספרי בלש אחרים שקראתי, אבל נדמה לי שרמת המתח פה לא מאוד גבוהה. משהו באופן שבו בנתה בתיה גור את הדמויות לא מייצר מתח גבוה ויש איזו תחושה של אדישות מסוימת בקרב לא מעט מהדמויות.
הבונוס שיש בספר הזה לעומת ספרי בלש אחרים, הוא עניין הספרות והשירה. ואם להרחיב את זה – האמנות. בתחילת הספר עוסקים יותר בפוליטיקה של החוג לספרות, אבל ככל שהוא מתקדם העיסוק הופך מורכב יותר ומעלה שאלות פילוסופיות בתחום המוסר.
יכול להיות שהבונוס הזה הוא גם מה שפוגע באיכויות המתח של הספר, כי נדמה שבשביל בתיה גור סיפור הבלש והרצח הוא רק תירוץ כדי לעסוק בנושאים אחרים.
על כל פנים אני יכול להגיד שבסך הכל נהנית מהסיפור – הייתה קריאה נחמדה. זה לא ספר מטלטל או נפלא, אבל בהחלט נחמד ומעורר מחשבה לפרקים.
ספרי הבלש של בתיה גור הם לא בלש קלאסי וכפי שתיארת מדובר על שילוב של פרוזה “רגילה” עם אלמנט המתח. זהו ז’אנר לא מאוד מקובל כי חובבי המתח מחפשים לרוב סיפור עם עוצמה גבוהה יותר של אדרלין ושפחות “יבלבלו להם את המוח” עם “הרחבות” (כמו נושא האמנות במקרה זה), ואילו חובבי הפרוזה פחות מתחברים לספרי מתח (ובמקרים רבים יתייחסו אליהם מראש כאל ספרות נחותה). אני אישית אוהב את ה”ז’אנר” הזה ובוודאי את הספרים של בתיה גור שהם משובחים. הגדרת את זה יפה “סיפור הבלש והרצח הוא רק תירוץ כדי לעסוק בנושאים אחרים”, כשהמטרה היא בהחלט לעורר מחשבה (כפי שציינת שקרה) והאמצעי הוא סיפור שמושך להתקדם בו כדי לגלות את פתרון התעלומה ולקבל מענה לסקרנות .