(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 6/7/20)
את הספר הזה קניתי בעקבות המלצות כלשהן בקבוצה. ליתר דיוק – מזמן רציתי לקרוא משהו של אנה אנקוויסט, וכשמישהו (או כמה מישוהים) המליץ על הסוד, זה הזכיר לי את הרצון הזה שלי והניע אותי לרכישה. מאוחר יותר קראתי אצל הלה בלום שדווקא הספר “יצירת המופת” של אנקוויסט הוא האהוב ביותר שלה על קוראים רבים, כך שאולי גם אליו אגיע בהמשך.
יצא שהתחלתי לקרוא את “הסוד” בדיוק כשחזרתי מחל”ת, ולכן זמן קריאת הפנאי שלי הצטמצם משמעותית; זה גרם לכך שקראתי את הספר בזרזיפים קטנים של עמוד או שניים כל פעם, וזה דווקא יצר איזו הלימה עם הטקסט, שבעצמו מופרד על ידי שורת רווח או מעבר פרק בכל עמוד בערך.
הספר נסוב בעיקר סביב דמותה של ואנדה, פסנתרנית הולנדית מצליחה למדי, והוא מתחלק בין פרקים אי זוגיים שמתארים את העבר לפרקים זוגיים שמתרחשים בהווה. בעבר אנחנו מתוודעים לאופן שבו גדלה ואנדה, עם שני הוריה ואחיה שנולד עם תסמונת דאון – ועל תהליך השחיקה של המשפחה שמתחיל עם כניסת הנאצים להולנד; ובהווה אנחנו נעים בין דמותו של באו – הגרוש של ואנדה – לבין ואנדה עצמה, שפרשה מחייה כפסנתרנית וחיה בבדידות בכפר קטן בפירינאים.
הכתיבה של אנקוויסט מאוד שקטה ועדינה – בכלל המילה “עדין” עלתה בי לאורך כל הקריאה; כמו נגינת פסנתר רכה. כשאתה כקורא מגיע עם אורך הרוח המתאים, יש תיאורים יפים מאוד ומרחיבי לב, ומשהו בדוק העצב הכללי ששורה על הספר פורט על נימי הרגש.
היו ימים שפתחתי את הספר ולא הייתי במצב רוח המתאים, ואז הוא קצת שעמם ועייף אותי, אבל בסך הכל נהניתי ממנו, במיוחד מאותם רוך ועדינות שעוטפים אותך בזמן הקריאה.
דווקא הסוד שנתן את שמו לספר הוא לא מאוד חשוב, ובכלל כשמסיימים לקרוא את הספר וחושבים על מהלך העלילה, מגלים שהוא לא מאוד מקורי ויוצא דופן. אבל אני (ואני מניח שגם רוב הקוראים כאן) לא בהכרח קורא ספרים כדי לחוות מהלכי עלילה מקוריים ומסמרי שיער; מה שבאמת משנה זה הכתיבה, האמנות שמופעלת עלייך בעזרת המילים, ובהקשר הזה אנה אנקוויסט בהחלט עושה מהלך מעניין בחיבור בין הפרוזה שלה לדמויות עצמן ולנושא הספר.
כך שאני ממליץ מאוד על הספר, במיוחד למי שמוכן להתמסר למשהו מאופק ואיטי יותר (ועם זאת קצר – 202 עמודים).
השאירו תגובה