כמה מילים על “איילין” מאת אוטסה מושפג (מאנלית: ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד)

המספרת היא גם הדמות הראשית – איילין – שמתארת שבוע אחד לקראת חג המולד כשהייתה בת 24 (בזמן כתיבת הסיפור היא אישה בעשור השביעי לחייה). היא אישה מוזנחת ולא מושכת במיוחד שגרה עם אביה השתיין בפרוור כלשהו במזרח ארה”ב, ומספרת על חייה בין הבית המפורק שבו היא חיה, לעבודתה כפקידה בבית כלא לעבריינים צעירים.

כבר מתחילת הסיפור איילין המבוגרת מסבירה לנו שבערב חג המולד קרה משהו ששינה את חייה, וכך נבנה מתח מסוים. ואל הנקודה הזאת מתנקזת גם רוב הביקורת שלי על הספר או הקושי שלי איתו; הספר הוא בן 271 עמודים, ורק בערך ב-50 העמודים האחרונים שלו מגיעים לאותו ערב חג מולד שבו קרה המקרה.

נכון שלא מדובר כאן בספר מתח ואני לא אמור לשפוט את מושפג על פי קצב העלילה, ובכל זאת – באיזשהו שלב זה היה בלתי נסבל. היא יצרה עלילה שמה שמניע אותה היא הידיעה שתכף יקרה משהו גדול, ובינתיים היא מתחפרת במשך 200 עמודים בשוחות היומיום כאילו מדובר במשל על מלחמת העולם הראשונה.

אני מניח שזה חלק מהאמירה האמנותית של מושפג – כפי שהיא בחרה בדמות לא אהודה שמקשה על ההזדהות איתה, כך היא גם יצרה עלילת אנטי-מתח במובן מסוים, שבה לאורך רוב הקריאה אנחנו עסוקים בלחכות שמשהו יקרה כבר, שיתחיל הדבר שלשמו התכנסנו. זה ניסוי יפה ברמה התיאורטית, אבל אני מודה שבאיזשהו שלב התחלתי לסבול מהטנטרה הספרותית הזאת.

הרבה יותר נחמד לי לכתוב עכשיו על האמירה האמנותית שלה, מאשר לקרוא את הספר בזמן אמת ולחכות לגודו. ההשוואה לגודו לא מדוייקת כי ב”איילין” יש התפתחות עלילתית (אם או אם תרצו, גודו מגיע בסופו של דבר) ולא מדובר בספרות אבסורדית, אבל גם כשהעלילה מתפתחת בעמודים האחרונים, זה כבר לא מספק.

כלומר, אפשר לומר שמושפג מציגה כאן רומן מריר וחמוץ, שלא רק החיים של הדמות הראשית בו הם מרירים-חמוצים, אלא גם חוויית הקריאה בו היא כזו.

*

כך שמושפג היא ללא ספק כשרון ספרותי בולט שיש לה קו משלה ויכולת לבנות דמות ראשית מיוחדת ומשכנעת; אבל בשורה התחתונה לא נהניתי מהקריאה גם אם הערכתי את המעשה הספרותי.