כמה מילים על “עפיפונים” מאת רומן גארי (מצרפתית אביטל ענבר, הוצאת עם עובד)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 20/5/20)

לאורך שנות הקריאה שלי תמיד הייתה בי חדווה להכיר את כתיבתם של סופרים וסופרות קלאסיים ו/או אהובים מאוד, ולשם כך בדרך כלל ניגשתי לקרוא את היצירה המפורסמת ביותר שלהם. הבעיה היא שיש כמה וכמה סופרים שיש להם יותר מיצירה מפורסמת אחת, ובמקרה כזה אני בדרך כלל בוחר באחת מהן ומשאיר את הבאות לקריאה מאוחרת ביום מן הימים.

כך קרה לי גם עם רומן גארי/אמיל אז’אר. לפני שנים רבות קראתי ואהבתי את “כל החיים לפניו”, וידעתי שגם ספרו “עפיפונים” אהוב מאוד על הקוראים ואולי אף יותר מכח”ל, אבל תמיד היו לי דברים דחופים יותר לקרוא ולכן הספר ישב על המדף וחיכה לשעת כושר. והנה הגיעה סופסוף השעה.

*

לפני כמה שבועות, כשרק סיפרתי בשרשור הקריאה השבועי שאני מתכוון לקרוא את “עפיפונים”, כבר קיבלתי תגובות רבות על כך שמדובר בספר הנפלא ביותר שנכתב ועוד שלל מחמאות מסוג זה, כך שנמלאתי ציפיה ותקווה לקריאה נפלאה.

לצערי המפגש שלי עם הספר היה הרבה פחות חד משמעי. מצד אחד, אין ספק שהכתיבה יפה ומקסימה בחלקים רבים, וישנם לא מעט קטעים מרגשים וחכמים ונהדרים.

מצד שני היו לי גם כמה בעיות עם הספר, אבל לפני שאתייחס אליהן אספר על העלילה בקצרה למי שבכל זאת לא קרא: הספר מסופר מנקודת מבטו של לודו, שמתחיל את הספר כילד בן 12 בערך, ומתאר לנו את קורותיו במשך כעשור. הוא חי בדרום צרפת עם דודו, שעוסק בבניית עפיפונים, ומתאהב בילדה פולניה בשם לילה, שלה ולמשפחתה יש בית נופש בקרבת ביתו של לודו. העלילה מתארת את חייו של לודו בשנים האלה (כשחלק נכבד מהספר מתרחש בתקופה שבה צרפת נמצאת תחת הכיבוש הנאצי) ואת התמודדותן של דמויות שונות עם המצב המשתנה באירופה.

*

לגבי הבעיות שהיו לי בכל זאת עם הספר, הן מתייחסות לכמה עניינים בסיסיים למדי. הראשון הוא טיעון פשוט במיוחד: היו קטעים לא מעטים (במיוחד במחצית הראשונה של הספר) שלא התעניינתי ודי השתעממתי. כלומר כבר מהבחינה הזאת הוא לא יכול להפוך לספר אהוב עלי במיוחד, כי בספרים שאני אוהב אני מתעניין לכל אורך הקריאה.

ייתכן שחלק מהשעמום קשור גם בבעיה השנייה שהייתה לי עם הספר: הדמויות לא היו תמיד אמינות בעיני. זה בלט באופן ניכר בקול של הדמות הראשית ושל אהובתו, שבגיל 12 ובגיל 20 נשמעו בדיוק אותו דבר, כאילו לא התבגרו והשתנו כלל. כאמור זה היה המקרה הכי בולט, אבל גם שאר הדמויות הן בעלות תכונות מובהקות ולרוב בלתי משתנות. הדוד בונה העפיפונים, המדאם, בעל מסעדת היוקרה, אביה של לילה וכד’ – כמעט כולם מתנהגים באופן שהוא מעט חד מימדי. כמובן, מדובר בסופר מצוין ולכן החד-מימדיות של הדמויות כאן לא דומה לזאת שמאפיינת ספרות רבי-מכר שטחית, ובכל זאת זה משהו שהפריע לי.

ובהמשך לכך, גם הסמליות והדימויים של גארי נראים במרחק הזמן קצת בנאליים (אני כותב “במרחק הזמן” גם מפני שייתכן שבזמן שהם יצאו לאור הם היו יותר מקוריים, וגם בגלל שאני מתרשם שרוב האנשים קראו את הספר בנעוריהם ולא כאנשים בוגרים); לילה אהובתו מסמלת את צרפת והרבה פעמים גארי מאכיל את הקוראים בכפית עם הדימוי הזה, שחלילה לא יפספסו; גם השימוש בזכרון הפנומנלי של בני משפחתו של לודו והעיסוק של דודו בעפיפונים – כולם זועקים “דימוי ספרותי לפניך”.

ייתכן שאם הייתי קורא את הספר בגיל הנעורים בכלל לא הייתי מבחין בכל אלה, אבל לצערי בגילאי הנעורים שלי לא קראתי ספרים :/ נותרה לי רק האופציה של קריאה כמבוגר ביקורתי.

*

ובכל זאת, למרות הבעיות שהיו לי עם הספר, יש חלקים רבים בו (ההתחלה + החצי או השליש האחרון) שהם יפים, מקסימים ושובי לב גם היום.

אני מודה שאחרי התגובות שקיבלתי מעצם הידיעה שאני קורא את הספר, לא התחשק לי במיוחד לדבר בו סרה ולבאס אנשים שהוא חקוק בלבם (זה אף פעם לא כיף וזה הפחות מלבב בכתיבה על קלאסיקות וספרים אהובים). אבל החלטתי בכל זאת לנסות ולהיות נאמן לתחושות שעלו בי במהלך הקריאה, כי אחרת אין טעם לכתוב.

*

על כל פנים, “עפיפונים” כאמור הוא ספר יפה ומקסים אבל לא חף מבעיות; למזלי קראתי את “כל החיים לפניו” בגיל הרבה יותר צעיר וחשבתי שהוא נהדר ללא כל סייגים, מה שמביא אותי למסקנה שגם בכל הקשור לספרות, לפעמים צעירים נהנים הרבה יותר.