כמה מילים על “קריאת ביניים – מדריך קצר לימי הביניים במערב” מאת אביעד קליינברג (הוצאת אוניברסיטת תל אביב)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 17/5/20)

כשהתחלתי ללמוד בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב לפני משהו כמו 12-13 שנה, אחד השיעורים שלקחתי בסמסטר הראשון היה “הנצרות מראשיתה עד הרפורמציה” שהעביר פרופ’ אביעד קליינברג. זה היה שיעור שגרם לי להרגיש שבחרתי במקצוע הנכון כי התעניינתי בכל מה שנאמר ובאופן כללי נהניתי מכל רגע (זה היה מבחינתי גילוי אחרי שכמה שנים קודם התחלתי ללמוד בטכניון במסגרת העתודה וסבלתי מכל השיעורים).

אחד הדברים שתמיד תסכלו אותי במהלך התואר זה שלא היו מספיק קורסי רקע כמו של קליינברג לכל נושא ונושא (יש כאלה, אבל אתה נדרש לקחת רק כמה בודדים מהם). כלומר, במקביל לשיעור על הנצרות שהיה ברמת מבוא, למדתי באותו סמסטר גם קורסים מתקדמים יותר או מעמיקים יותר (שנקראים שו”ת) שהתמקדו בגרמניה של המאה ה-19 וברוסיה של המאה ה-20, וגם הם היו מעניינים אבל לא פעם הרגשתי שהייתי שמח לאיזה רקע יותר כללי בנושא, לפני שנכנסים לעומק.

אני לא מאשים את החוג להיסטוריה (המעולה – ממליץ לכם ללמוד שם אם עוד לא עשיתם את זה :)), ברור שאם היו מנסים לענות על הצורך שדיברתי עליו התואר היה נמשך כנראה 7 שנים; אבל סיפרתי על התחושה הזאת כי לאורך הקריאה בספר החדש של קליינברג הרגשתי שהייתי רוצה לקרוא ספר כזה – מעניין וקולח – על עוד שלל תקופות ונושאים.

לפני שאמשיך אספר שהספר מתאר בקצרה את ימי הביניים מאה אחר מאה החל מהמאה השלישית (כרקע) ועד המאה החמש-עשרה; כל מאה מסתיימת ב”סיפור אחד במאה” על אדם כלשהו.

הפורמט הזה, יחד עם הכתיבה הנגישה של קליינברג, מאפשר לקוראים לעשות סדר בידע המסוים שיש להם על התקופה. אני מודה שקשה לי לנחש מה מרגיש קורא שלא יודע כמעט כלום על ימי הביניים, ויכול להיות שמה שבשבילי הוא ספר מהנה וקליל, בשביל מישהו שלא שמע כמעט כלום על התקופה הוא ספר כבד. אבל אני בכל אופן מעיד על עצמי – ואני נהניתי מאוד מהקריאה.

גם אם חלק נכבד מהדברים המתוארים בספר היה ידוע לי ברמה זו או אחרת, אני עדיין אוהב לקרוא על כך שוב, לחדד את הידע שלי, להיזכר בדברים שהספקתי לשכוח ולהמשיך לעשות לי סדר בראש לגבי כל מיני דברים שקרו בהיסטוריה.

אגב, כתיבת ספר כזה ע”י פרופסור להיסטוריה היא לא דבר טריוויאלי; רבים מאנשי המחקר ישקיעו את מרצם בפרסום מאמרים על המחקרים שלהם, גם מפני שזאת העבודה שלהם והתשוקה שלהם, וגם מפני שנקודת הייחוס שלהם היא חבריהם למקצוע – אלה האנשים שהם רוצים להרשים ומהם לקבל את הכיבודים.

ומלבד זאת, לרבים מהם אין את היכולת להיות מספיק נגישים לציבור הרחב. אפילו פרוייקט נפלא כמו ספרי “האוניברסיטה המשודרת” סובל לא פעם מיבשושיות ושעמום (בעיני אפילו קליינברג עצמו מהנה וקולח יותר בספרו הנוכחי, מאשר בזה שפורסם בזמנו במסגרת האוניברסיטה המשודרת).

כך שאני ממליץ בחום על “קריאת ביניים” לכל מי שרוצה לעשות קצת סדר בהיסטוריה של ימי הביניים (שלדעתי בארץ לומדים בסביבות החטיבה), וכולי תפילה שיהיו עוד ספרים כאלה שישמשו מבוא קצר וקולח לנושאים היסטוריים שונים.