(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 4/10/20)
את “כוחו של הכלב” התחלתי לקרוא מיד אחרי שסיימתי את “קדמת עדן” של ג’ון סטיינבק שאהבתי מאוד, והסמיכות הזאת הקשתה עלי בהתחלה. זה לא שמדובר בהכרח בספרים קרובים במיוחד, אבל שניהם עוסקים בחוואים ובאחים ובאופן כללי האווירה די דומה. כך קרה שגם לא היה לי חשק לקרוא עוד ספר מהסוג הזה אחרי ספר מונומנטלי (ועב כרס) כמו קדמת עדן, וגם הצמידות הזו גרמה ל”כוחו של הכלב” להיראות מעט חיוור. לכן החלטתי להניח אותו בצד לכמה זמן, וחזרתי אליו שוב כמה שבועות לאחר מכן, כשקדמת עדן עדיין היה בראש שלי, אבל מעט רחוק יותר.
ואכן, ככל שהתקדמתי בקריאה, הצלחתי להתנתק מהספר הקודם ולהכנס לספר הנוכחי – ובשליש האחרון שלו כבר התחברתי אליו הרבה יותר.
קודם כל צריך להגיד ש”כוחו של הכלב” נפתח בתיאור די דוחה של סירוס בקר – מה שבוודאי הרחיק וירחיק לא מעט קוראים מהספר; למזלי ידעתי על כך מראש בעקבות דברים שקראתי עליו, אז יכולתי להמשיך בידיעה שזה לא ספר על סירוס בקר.
במרכז העלילה נמצאים שני אחים – פיל וג’ורג’ – חוואים שחיים באיזור יוטה בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. הם שונים מהותית במראה ובהתנהגות, כמעט הפכים, אבל בסך הכל מסתדרים ביניהם. עד שג’ורג’ מחליט להתחתן עם אלמנה מהאיזור, ופיל סולד ממנה.
מבחינה דרמטית יש כמה שיאים קטנים, אבל הספר ברובו מתבסס על אווירה וניואנסים (באחרית הדבר אנני פרו מתייחסת לזה, וממקמת את הספר בין סופרים שקדמו לסוואג’ כמו וילה קאתר, ויליאם פוקנר וג’ון סטיינבק, ששייכים לתור הזהב של ספרות הנוף האמריקאית מהמחצית הראשונה של המאה ה-20). מצד שני, הספר כן חותר לפואנטה מסוימת – כלומר לא מדובר רק בתיאורים – וכל מיני רמזים וסמלים שפוזרו לאורך הספר מקבלים פשר בסופו.
בסיכומו של דבר, אחרי התחלה מקרטעת והמשך קצת מנומנם, מצאתי את עצמי מתחבר לספר בחלקו האחרון – היו בו קטעים יפים, מעניינים ומרגשים, ונהניתי מהקריאה.
עם זאת, ייתכן שקוראים שהגיעו לספר אחרי ששמעו עליו שבחים רבים לא יבינו ממש על מה המהומה. זה לא ספר מהיר ומסחרר, אלא כזה שמתפתח לאט ובאיפוק. כמעט כל הדמויות בו עצורות בדרכן, והוא אמנם נעים לקריאה, אבל צריך לדעת לאיזה סגנון של ספר נכנסים.
אני לא יודע אם אני שותף להכתרתו כיצירת מופת, אבל הוא בהחלט היה יפה ומעניין (וזה לא מעט).
השאירו תגובה