כמה מילים על “נוצות” מאת חיים באר (הוצאת עם עובד)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 10/5/20)

לפני כמה שנים טובות קראתי ספר של חיים באר בשם “לפני המקום” ולא התרשמתי ממנו מאוד (ככל שאני זוכר – זה היה לפני שפרסמתי בפומבי את מחשבותיי על ספרים שקראתי, כך שאני לא יכול לשחזר במדויק את מה שחשבתי אז).

העניין הוא שידעתי שזה לא הספר הנחשב של באר, והבנתי שביום מן הימים אצטרך לתת צ’אנס ל”נוצות” ו/או ל-“חבלים”, שלא ממש הצלחתי להבין מי מהם נחשב ליצירה החשובה שלו. כשהתחלתי להאזין לספרים באודיו, חשבתי שזו הזדמנות לא רעה להשלים פערים בספרות עברית והוספתי את שני הספרים הנ”ל לרשימת המשאלות, עד שבשבוע שעבר בחרתי סופסוף בנוצות בהקראה של רמי ברוך.

*

הספר מסופר בגוף ראשון על ידי מספר שחשבתי בהתחלה שהוא באר עצמו, עד שהבנתי במהלך הספר שהוא למעשה שכן של חיים רכלבסקי (שמו הקודם של באר); הוא מתחיל את סיפורו ממלחמת יום הכיפורים, אז שירת ברבנות הצבאית וחיפש חלקי גופות בסיני על מנת לזהות חללים ולהביא אותם לקבורה, אך העניין הזה מהווה רק מסגרת לספר, שמתמקד בעיקרו בתקופת ילדותו של המספר. ילדותו עברה עליו בירושלים של שנות ה-50, ובשנים האלה הוא התחבר עם אדם מבוגר ותמהוני בשם לדר, שרוצה להקים מדינה המבוססת על רעיונותיו של ההוגה האוסטרי-יהודי יוסף פופר לינקיוס.

רוב הספר מורכב מאפיזודות שבהן המספר משמש בעיקר כשומע, ובכך מתאר את שיחות המבוגרים סביבו, בין אם מדברים אליו ובין אם מדברים ביניהם בנוכחותו.

*

כיוון שקראתי ספר אחד של באר, ידעתי למה לצפות מבחינת הסגנון פחות או יותר, ובסך הכל היה לי נחמד להאזין לספר הזה. יש בו סיפורים מעניינים, משעשעים לפרקים, אנושיים רוב הזמן, וכמובן שיש פה המון נוסטלגיה לעידן שלא הייתי קיים בו – אבל ששאריות מסוימות ממנו (תרבות אשכנזים יידישאית מסוג מסוים) הכרתי גם בימי חיי.

עם זאת, אני לא יכול להגיד שזה אחד הספרים הטובים שקראתי, או שמדובר בתענוג צרוף ובספר חובה. יש בו את האווירה הכללית של הספרות העברית, שלרוב אין לי חשק גדול אליה, אבל לפחות אין כאן סמליות אינסופית ונסיון טרחני להגיד משהו עמוק על החברה הישראלית; באר מתמקד בתיאור הדמויות הייחודיות שחיו בשכונה הזאת ואת האווירה ששררה באותה תקופה, וגם סיפור המסגרת של מלחמת יום הכיפורים משמש יותר לשם המוטיב הספרותי (המוות בעיקר) מאשר לאמירה מוסרית או פוליטית.

אני רוצה לשבח גם את הבחירה של באר שלא לסלסל מדי את העברית שלו (למרות שאין ספק שהוא לכתוב בלשון עשירה ומרובדת הרבה יותר); הוא מצליח לכתוב בשפה יפה ומוזיקלית, אך גם נהירה, קריאה ולא מקושטת.

*

בסופו של דבר “נוצות” ספר מעניין ומהנה לסוגו (ספרות עברית יפה ונוסטלגית), גם אם “סוגו” לא בהכרח חביב עלי במיוחד.