כמה מילים על “המפגש”, “אנרי דושמן וצלליו” ו”דוניא”

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 17/2/20)

שלושה ספרים שקראתי השבוע ולפחות לגבי שנים מהם הייתי אמביוולנטי, מה שמביא אותי לפעמים לפקפק בצורך לשתף את דעתי הכל כך לא נחרצת. אבל כמנהל הקבוצה אני צריך לשמש דוגמה ולהביע דעות על ספרים שאני קורא, ולכן אשתף בכל זאת:

“המפגש” מאת אן אנרייט (מאנגלית: נגה אלבלך ומנחם פרי, הוצאת הספריה החדשה)

נדמה לי שאת ההמלצות על אן אנרייט קיבלתי מהקבוצה הזאת, ובכל אופן נתקלתי ב”המפגש” בכמה רשימות של ספרים אהובים ולכן רכשתי לי עותק לפני כמה חודשים. כשהתחלתי לקרוא התרשמתי מאוד – משהו ספרותי, מלא עסיס ועומק. זה היה ברמת ההתרשמות הראשונית; הצרה היא שכנראה שאני לא מתחבר לסוג הספרים האלה, של סיפורים משפחתיים – זה קרה לי גם עם אימרות משפחה של נטליה גינצבורג ובסגנון קצת אחר גם עם החברה הגאונה, והיו עוד – באיזשהו שלב אני מתחיל להשתעמם ושום דבר לא מושך אותי קדימה.

במקרה של הספר הזה, עד בערך מחציתו הכתיבה מעניינת ודשנה, אבל הסיפור לא מאוד ברור (המספרת גם לפעמים מפקפקת במה שהיא מספרת) ורק אז מתחיל הסיפור להתכנס יותר.

היו בו רגעים מעניינים, והתרשמתי מהכתיבה של אנרייט, אבל אני לא יכול להגיד שנהניתי מהספר הזה. היו לא מעט רגעים שהשתעממתי ורק רציתי להגיע לסיומו.

“אנרי דושמן וצלליו” מאת עמנואל בוב (מצרפתית: מיכל אסייג, הוצאת אפרסמון).

הסיפורים של עמנואל בוב מעניינים ומלאי אווירה, אבל אחרי סיפור או שניים זה קצת ממצה את עצמו. אלה לא סיפורים שהפעימו אותי, אבל היה לי נחמד ומעניין לקרוא, ובגלל שהספר קצר – העובדה שהסיפורים קצת דומים בסגנונם לא מאוד מפריעה.

בקיצור, ספר נחמד.

את הספר הזה שמעתי באודיו, ולראשונה שמעתי ספר בהקראה של אדם שאני מכיר – תמר עמית יוסף (שגם חברה פה בקבוצה!), וזו הייתה חוויה משונה בהתחלה וכיפית בהמשך. מה גם שזה אחד הספרים הראשונים ששמעתי באייקאסט שלא הייתה בו אף טעות בהקראה (כבר למדתי להתעלם מהטעויות – בהתחלה זה היה גורם לעזוב את הספר – אבל זה עדיין כיף שאין טעויות 🙂 )

“דוניא” מאת עודה בשאראת (מערבית: מיכל סלע הוצאת עם עובד)

גם נהניתי וגם לא נהניתי מהספר הזה. נהניתי כי חלק מהסיפורים היו מעניינים, ואהבתי לבלות עם הדמויות הערביות/פלסטיניות/ישראליות השונות שבשאראת מתאר. אבל מדובר בספר יחסית ארוך, שאין בו באמת עלילה; כלומר, יש בו עלילה לכאורה – דוניא נעלמה, מחפשים אותה, והסופר מתחיל לספר את סיפוריהם של כמה דמויות מפתח ואת תולדות המשפחות שלהם. זה ספר שנע לרוחב, כמו באיזה סוגריים אינסופיים, בלי שאתה לגמרי בטוח אם זה יובל ולאן זה יוביל, ולכן יש רגעי ייאוש מסוימים שאתה לא לגמרי מבין למה אתה קורא את זה (זה קרה לי למשל בספר “החיים: הוראות שימוש” של ז’ורז’ פרק, אם כי כאן זה הרבה יותר קומוניקטיבי).

בסוף העלילה נסגרת, כך שלא מדובר באיזה ספר פוסטמודרניסטי, אבל באופן כללי החוויה של הקריאה בו הייתה גם מהנה וגם משעממת לעתים.