(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 3/2/20)
מאוס – סיפורו של ניצול. חלק I: אבא מדמם היסטוריה / ארט ספיגלמן (מאנגלית: יהודה ויזן, הוצאת מנגד)
מאוס – סיפורו של ניצול. חלק II: וכאן החלו צרותי / ארט ספיגלמן (מאנגלית: יהודה ויזן, הוצאת מנגד)
נדמה לי ששמעתי לראשונה על “מאוס” רק באוניברסיטה (סדר גודל של עשור אחורה) וכבר אז הבנתי שזה חור מסוים בהשכלה שלי – כי דובר עליו כעל שם דבר בתרבות וכפורץ דרך. ובכל זאת לא יצא לי לקרוא את הספר עד היום, גם כי הרגשתי שאני כבר יודע במה מדובר ולמי יש כוח, וגם כנראה בגלל שהמהדורה העברית לא יצאה בהוצאה גדולה שתדחוף אותה לכל מקום ולכן הספר לא היה ממש בתודעה שלי.
למזלי לפני כמה חודשים הייתה לי איזו שעה פנויה בקניון ושוטטתי בסניף של אחת מהרשתות כדי להעביר את הזמן, עד שפתאום קלטתי על אחד המדפים את שני הספרים והחלטתי לקנות אותם – מעשה שמעט הימם את המוכר שכנראה ממעט לפגוש אנשים שקונים שני ספרים במחיר מלא בלי שום מבצע.
בכל אופן, התחלתי לקרוא בלי חשק מיוחד כי הרגשתי שכבר הבנתי את הפואנטה מראש, אבל ככל שהתקדמתי הרגשתי שהספר הזה אדיר וראוי לכל מחמאה שניתנה לו, ואולי אפילו לא נתנו לו מספיק מחמאות (בטח לא בארץ).
קצת על הספר למי שלא יודע במה מדובר: זה רומן גראפי שאפשר לכנות אותו “דוקומנטרי”, במסגרתו ספיגלמן נפגש עם אביו ניצול השואה ומבקש ממנו לספר לו את הסיפור שלו. הטקסט מזגזג בין העבר להווה ומתאר את הדמויות המרכזיות בצורה נפלאה – ביקורתית וחומלת כאחד- שגרמה לי להשתאות ככל שהתקדמתי בקריאה.
נוטים להתייחס לייצוג השואה הייחודי בבחירה של ספיגלמן לאייר את הלאומים השונים בספר כחיות שונות – היהודים עכברים, הגרמנים חתולים, הפולנים חזירים וכד’; כמובן שיש לזה חשיבות, וזה אכן ייחודי, אבל בעיני זה מסיט את הזרקור מהדבר החשוב באמת – היכולת של ספיגלמן לספר סיפור בצורה חדה, נפלאה וכואבת. מהר מאוד שוכחים מעניין החיות ונבלעים בסיפור – מתאהבים בולדאק (האבא) וגם כועסים עליו כי הוא יכול להיות בלתי נסבל.
בכל אופן, אני מנסה שהסקירות שלי יהיו קצרות ויש לו עוד שני ספרים לכתוב עליהם, אז אגיע לשורה התחתונה ואגיד שהספר הזה אדיר (החלק השני אפילו יותר טוב מהראשון לטעמי) ואני ממליץ בחום למי שעוד לא קרא.
24 שעות בחיי אישה / שטפן צווייג (מגרמנית: הראל קין, הוצאת תשע נשמות)
עברתי איזה מהפך ביחס שלי לנובלות וסיפורים קצרים של סופרים מפורסמים שרואים אור בזיקית/תשע נשמות/ לוקוס (צווייג הוא אחד מהם, אבל למשל מארק טוויין, אוקטב מירבו או יוזף רות). בעבר הייתי מגיע לספרים האלה עם ציפיות עצומות ואז תוך כדי הקריאה מרגיש משהו שאפשר לנסח ככה בערך: “זה שטפן צוויג הגדול? נחמד אבל לא מדהים”. ובעצם הייתי מתאכזב, כי רוב הסיפורים שקראתי בז’אנר הזה היו חביבים ולא יותר מזה.
אבל בזמן האחרון, כשזמן קריאת הפנאי שלי הולך ומצטמצם, אני מתחיל להתמכר לאותם ספרים קצרים שאפשר להתחיל ולסיים ביום אחד, מבלי לוותר על איכות הכתיבה והנאה מהסיפור.
וכך היה גם עם “24 שעות בחיי אישה” – הוא כתוב לפי המסורת של אותם סיפורים שאני קורא בתקופה האחרונה מהז’אנר הזה, עם סיפור מסגרת כלשהו שמכניס לאווירה ואז דמות אחת שמספרת את הסיפור שנמצא בלב הספר (לרוב משהו מהעבר). הפעם מדובר על אישה שכנגד כל ציפיותיה מעצמה בילתה 24 שעות מלאות תהפוכות בחברת גבר צעיר וזר.
אז אני ממליץ גם עליו, וככל הנראה בכל פעם שאכתוב סקירה על כמה ספרים – אחד מהם יהיה מהקצרים המהנים האלה.
עוד אחד מספרי הילדים והנוער שאני מנסה להשלים כפיצוי על העובדה שלא קראתי ספרים כשהייתי ילדים ונוער (רק בשנה האחרונה קראתי את נשים קטנות). כיוון שמטרת הקריאה שלי היא השלמת חור בהשכלה הספרותית/תרבותית, אני מראש לא מצפה ליהנות במיוחד.
האסופית היה נחמד, אבל מן הסתם לא יכולתי ליהנות ממנו כפי שאולי ילדים נהנים ממנו. אהבתי בעיקר את הנופים של אבונלי, אבל כדמות אן שרלי יכולה להיות מעט מעצבנת (לפרקים כמו פוליאנה – עוד ספר שהשלמתי לפני כמה שנים). בכל אופן, הכנסתי את הספר הזה לסקירה כי אכן קראתי אותו, אבל אין לי משהו חכם להגיד עליו; זו הייתה בעיקר קריאה לשם היכרות עם יצירות ספרותיות קלאסיות (במקרה הזה קלאסיות בספרות ילדים) – דבר שאני אוהב מאוד לעשות.
מאוס הוא ספר אדיר שהצליח להשאיר רושם גם על הנער המתבגר שלי. אני שמעתי עליו דווקא מידות של ניצול שואה, מאיר ואני נוהגת להקשיב לעדויות של ניצולים שהקליט המרכז של שפילברג וכן אלו של יד ושם. אחת הניצוצות סיפרה על כך שכותה באותו מחבוא שהוסווה על ידי נברשת תקרה גדולה ונתפסה איתו.
לגבי האסופית, חבל שלא קראת בצעירותך, אני קראתי את כל הסדרה גם בבגרותי עם בתי הקטנה וכל הקסם חזר. אני רק יכולה לומר שסדרת הטלוויזיה שקושרים לה קשרים כה גדולים מאכזבת מאוד.
מאוס הוא ספר אדיר שהצליח להשאיר רושם גם על הנער המתבגר שלי. אני שמעתי עליו דווקא מידות של ניצול שואה, מאיר ואני נוהגת להקשיב לעדויות של ניצולים שהקליט המרכז של שפילברג וכן אלו של יד ושם. אחת הניצוצות סיפרה על כך שכותה באותו מחבוא שהוסווה על ידי נברשת תקרה גדולה ונתפסה איתו.
לגבי האסופית, חבל שלא קראת בצעירותך, אני קראתי את כל הסדרה גם בבגרותי עם בתי הקטנה וכל הקסם חזר. אני רק יכולה לומר שסדרת הטלוויזיה שקושרים לה קשרים כה גדולים מאכזבת מאוד.
גם בתור ילדה, אני זוכרת שאן שרלי הרגיזה אותי לעיתים.
מה שכן, אחותי הקריאה לי את הספר באופן מלודרמטי ומשעשע במיוחד, אז זכורה לי גם הנאה צרופה.