כמה מילים על “מגילת סן מיקלה”, “אנטארקטיקה” ו”מומיק”

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 16/1/20)

מגילת סן מיקלה / אכסל מונתה (תרגום: י.ל ברוך, הוצאת עם עובד)

אני לא בדיוק זוכר מתי התחלתי לקרוא את הספר הזה, אבל לדעתי עברה לפחות שנה מאז הפעם הראשונה שפתחתי אותו. בהתחלה קראתי דיי בהנאה את תיאוריו של הרופא השוודי שבונה לו בית באי קפרי באיטליה כדי לנוח מכל מה שעבר כרופא ברחבי אירופה, ואז הספר עובר לתאר אפיזודות שונות מחייו כרופא;
בהתחלה זה היה חביב (התרגום ישן מאוד, וזה אומר שיש לו חן אבל הוא גם לא תמיד קל לקריאה), אבל לאט לאט – אחרי מאה עמודים נאמר – התחלתי כמו לשקוע בבוץ טובעני ובקושי הצלחתי להתקדם שני עמודים בכל פעם שפתחתי אותו. זה לא שהסיפורים בשלב הזה היו משעממים יותר מאלה שהיו לפניהם, אלא שיש משהו בגודש ובאינסוף האנקדוטות, בתוספת התרגום הישן והכתב הצפוף – כל אלה הקשו עלי מאוד לדחוף קדימה את הקריאה. כבר ויתרתי עליו והנחתי בצד, אבל אחרי כמה חודשים חזרתי וניסיתי שוב לקרוא קצת, וכך המשכתי עם זה עד השבת שעברה, שהייתי כבר בעמוד 300 ומשהו מתוך 400 וקצת, והחלטתי לסיים אותו.

בסופו של דבר יש בספר הזה דברים יפים וחמודים, אבל הוא לא קל לצליחה בגלל שבעצם אין בו עלילה של ממש, אלא אוסף של סיפורים בתרגום מיושן וכתב צפוף. יכול להיות שזה ספר שמספיק לקרוא בו גם מאה עמודים בלבד כדי לקבל טעימה וליהנות ממה שיש ליהנות בו, ואין צורך להתעקש כמוני לסיים אותו עד הסוף.

אנטרקטיקה / קלייר קיגן (מאנגלית: תומר בן אהרון, הוצאת תשע נשמות)

זה היה שבוע שבו סיימתי ספרים שהתחלתי מזמן, וכך קרה גם עם אנטרקטיקה של קלייר קיגן, אבל כאן מדובר בקובץ סיפורים קצרים, כך שאין באמת חובה או צורך לקרוא אותם אחד אחרי השני.

את הספר הקודם של קיגן – ללכת בשדות הכחולים – אהבתי מאוד, במיוחד את הסיפור הראשון, שהוא יותר נובלה נדמה לי, ולכן באתי עם ציפיות גבוהות לספר הזה.

היו בו סיפורים יפים, וקלייר קיגן מוכשרת ומעניינת, אבל אני לא יכול להגיד שהיה איזה סיפור שסחף אותי במיוחד או נחקק בי (למעשה גם בקובץ “ללכת בשדות הכחולים” אהבתי במיוחד את הראשון, ואת מה שנוסף אחריו קראתי רק בגלל שזה הופיע באותו ספר, אבל זה לא עשה את אותו רושם עלי).

כמו כותבי סיפורים קצרים אחרים, גם קיגן בוחרת לרוב לתאר דמויות קצת “מהאמצע”, כאילו הצטרפנו לחיים קיימים בלי שנותנים לנו רקע עמוק ומאפיין על הדמויות, ואנחנו פשוט מקבלים אפיזודה ספציפית בחייהן. יש לזה כוח, אליס מונרו עושה את זה לא מעט (וגם קלאריס ליספקטור בסגנון אחר), אבל מבחינת טעמי האישי אני מעדיף סיפורים קצרים שהם יותר מהודקים ומובחנים.

נניח בסיפורים הקצרים הקלאסיים של גוגול, או בארטלבי של מלוויל, יש מספר שמציג לנו את הדמות ומה היה המעשה, ובמובן מסוים יש התחלה אמצע וסוף, בעוד שאצל קיגן כמייצגת את הזרם המקובל האחר, יש בעיקר אמצע וסוף. וכך הרגשתי שהסיפורים כתובים יפה ומעניין, אבל שום דבר מהם לא שוקע בי ואני מתקשה לזכור אותם ברגע שסיימתי לקרוא.

ובכל זאת אני עדיין ממליץ על הספר הזה, כי היא סופרת מצוינת והסיפורים שלה ביחד יוצרים איזשהו עולם שייחודי לה (לרוב נשים הן במרכז), עם אווירה שחוזרת כמעט בכל הסיפורים ויוצרת קשר ביניהם.

מומיק / דויד גרוסמן (הוצאת הספריה החדשה)

את “עיין ערך אהבה” יש לי שנים בבית, אבל איכשהו לא היה לי חשק לקרוא אותו, והשבוע, בעקבות משהו שחברה אמרה לי על “מומיק”, נזכרתי שראיתי אותו באייקאסט והחלטתי לשמוע אותו (כדי להבהיר למי שלא קרא – עיין ערך אהבה מורכב מ-4 חלקים, כשהראשון בהם הוא מומיק שיצא גם כנובלה נפרדת).

בשורה התחתונה זה סיפור יפה, מעניין וחכם – הכתיבה של גרוסמן במיטבה.

בשורה שמעליה אגיד שבגלל שכותבים רבים הושפעו מגרוסמן, התחושה שלי היא שכבר קראתי סיפורים כאלה על ילדי דור שני שכותבים מנקודת מבטם כילדים (שניים שקראתי למשל – שואה שלנו של אמיר גוטפרוינד, ואנשי פינות של אסתי ג’ חיים), ולכן הקריאה בו לא יצרה אצלי את התחושה שאולי הייתה למי שקרא אותו לראשונה בזמן אמת, כשהוא יצא לאור. שלא לדבר על זה שקראתי בעבר את ספר הדקדוק הפנימי, כך שאפילו מגרוסמן עצמו אני מכיר את סגנון הכתיבה מנקודת מבטו של ילד.

כלומר, אין ספק שזו נובלה מצוינת שמתארת בצורה נפלאה את החיים של ילד בצלם של ניצולי שואה (ואשכנזים באופן כללי), אבל נדמה לי שהאפקט הכי חזק שלה יהיה על מי שלא קרא דברים דומים מימיו.

לגבי “עיין ערך אהבה” – הורדתי אותו מהמדף, ואולי אמשיך גם ל-3 החלקים האחרים.