(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 30/12/19)

 

החורף בליסבון / אנטוניו מוניוס מולינה (מספרדית: טל ניצן, הוצאת עם עובד)

זה הספר הראשון של מולינה שאני קורא, ואני מודה שלא התרשמתי או אהבתי במיוחד. קודם כל ברמה הבסיסית של הקריאה – לא התעניינתי מאוד ונאלצתי לדחוק בעצמי כדי להצליח לסיים אותו. אני חושב שזה קשור לדמויות המרוחקות, שכחלק מההומאז’ של הספר לעידן הג’אז והפילם נואר, יש בהן משהו מעט מצועצע – עולם אפוף עשן של ג’אזיסטים מיוסרים אבל חסרי עולם פנימי אמיתי.

זה לא ספר גרוע, אבל לא אהבתי אותו.

פרקנשטיין / מרי שלי (מאגלית: שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים)

האווירה הכללית דיי כיפית, כלומר זו כתיבה קלאסית אבל קריאה וזה דבר שאני מחבב; הבעיה בקריאה בפרנקנשטיין בימינו היא שכבר קראנו וראינו מאז כל כך הרבה וריאציות על הסיפור הזה (ולנו יש גם את הגולם היהודי שלנו), שקשה לחוות את האימה או הזעזוע שייתכן וחשו קוראיו בעבר. ובכל זאת נחמד לקרוא אותו כי הוא כתוב היטב ושונה במידה רבה מהצורה בה הסיפור התקבע בתרבות הפופולרית לא מעט בעקבות הסרט המפורסם על פרנקנשטיין; זה קרה לי בעבר גם עם ספרים כמו “רובינזון קרוזו”, “דון קיחוטה” ואפילו “במבי” של פליקס זלטן, שהקריאה בהם גילתה שהסיפור המקורי שונה במידה זו או אחרת ממה שחשבתי שאני יודע על הספרים האלה.

הלוויתן / יוזף רות (מגרמנית: גדי גולדברג, הוצאת זיקית)

זה הספר הראשון של רות שאני קורא, והוא היה חביב אבל לא הרשים אותי במיוחד. הוא מספר על מוכר אלמוגים בעיירה יהודית באוקראינה שיש לו כמיהה אדירה לים (שבו גדלים האלמוגים והוא בטוח שבתחתיתו של הים שוכן לוויתן גדול) והוא נע בין הכמיהה הזאת לבין חיי היומיום הסתמיים והמנוכרים שלו. זו יותר מעשייה ואולי משל, כי יש בה גם אלמנט של מוסר כשלעיירה השכנה מגיע מוכר אלמוגים מזויפים והגיבור מתפתה להתחיל למכור אלמוגים מזויפים בעצמו; כלומר כל דבר בסיפור הזה זועק משל וסמליות.

הוא חביב לקריאה (וקצר), אבל קראתי כבר ספרים הרבה יותר חזקים בז’אנר, ובטח בתיאור חייהם של אנשי הפרובינציה הרוסית במאה ה-19 וה-20 (צ’כוב, גוגול, באבל וכו’).