כמה מילים על הספרים “לבד בתיאטרון המוות”, “האיש ששתל עצים” ו”זיכרונותיו של חבר”

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 9/12/19)

לבד בתיאטרון המוות / טרי הייז (מאנגלית: שמעון בוזגלו, הוצאת ספרי עליית הגג)

פעם, לפני שפתחתי את הקבוצה הזאת, שאלתי חברים בפייסבוק מהו ספר המתח הטוב ביותר לדעתם, ולא מעט אנשים המליצו על “לבד בתיאטרון המוות” ולכן סימנתי לי לקרוא אותו. הצרה הייתה שהוא באורך 688 עמודים ולכן לא בכל פעם דחיתי את הקריאה בו למועד בלתי ידוע; עד שלפני כמה שבועות החלטתי לשמוע אותו באודיו באנגלית בתקווה שכך יהיה קל יותר להתמודד עם הגודל הזה.

הוא אכן ספר טוב, ואחרי התחלה קצת מהוססת הוא מצליח להיות קולח רוב הזמן, אם כי אני לא בטוח שהוא עונה להגדרה הצרה של מתח, כי זה מסוג הספרים שיודעים את אחריתם בשלב די מוקדם ורק מספרים לנו איך קרה הדבר. כלומר אין פה שאלה של מי הרוצח או משהו כזה (או ליתר דיוק יש שאלה כזאת בהתחלה, אבל אז מסתבר שהשאלה הזאת היא רק סיפור צדדי בתוך העלילה המרכזית).

אבל על כל פנים כשסיימתי אותו חשבתי שהוא ספר טוב לסוגו ובהחלט עשוי היטב, כשהוא שוזר המון רבדים ושכבות לכדי עלילה מושכת ומעניינת; עם זאת, לא הרגשתי משהו שמזכיר את התחושה שיש לי אחרי שאני קורא ספרות טובה במיוחד לטעמי. כלומר, חוויית הקריאה כשלעצמה הייתה מעניינת ומהנה, אבל אצלי לפחות שום דבר לא חלחל מעבר והספר התפוגג עם העמוד האחרון (או השנייה האחרונה באודיו). כך שהוא מומלץ בעיקר לחובבי הז’אנר בעיני.

האיש ששתל עצים / ז’אן ז’יונו (מצרפתית: אביבה ברק. הוצאת אסיה)

זה למעשה סיפור קצר – חמוד, אבל לא מרשים במיוחד. המספר טייל בתור איש צעיר באיזורים שכוחי אל בצרפת וגילה שם רועה צאן ששותל המוני עצים מתוך איזו תחושת שליחות; הוא חוזר אחרי הרבה שנים ורואה איך איזורים עזובים הפכו לטבע פורח. זהו פחות או יותר – חביב, אולי היה מרשים ושובה לב יותר כשיצא לאור בשנת 1953 בכתב עת אמריקאי (באחרית הדבר מספרת בתו כמה אנקדוטות נחמדות על אביה ועל הסיפור הזה).

זיכרונותיו של חבר / אוקטב מירבו (מצרפתית: רותם עטר. הוצאת לוקוס)

ספר לא רע – היו בו קטעים מעניינים יותר ומעניינים פחות, אבל בסך הכל נהניתי מהקריאה. אחרית הדבר של שירה חפר מסבירה את החשיבות בכתיבה של מירבו (שרלוונטית גם לספר אחר שקראתי שלו במסגרת העבודה – יומנה של משרתת), כאחד החלוצים במעבר לכתיבה בגוף ראשון ובעיסוק בדמויות שוליות ולא מהוגנות. והיא עומדת גם על הביקורת שיש בספר הזה כלפי מערכת המשפט, שמתייחסת במישרין לפרשת דרייפוס. כלומר – יש כל מיני דברים בספר שבקריאה מודרנית נראים טריוויאלים ואפילו לא שמים לב אליהם, אבל יש להם חשיבות תרבותית/היסטורית.