כמה מילים על הספרים “האדון שנפל לים”, “הדרך לעין חרוד” ו”האי”

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 18/11/19

)

אני לא נלהב לסכם התרשמויות מספרים בכמה משפטים כי יש משהו קצת שטחי וחסר כבוד בלהדביק לספר שורות תחתונות, אבל בתקופה האחרונה אני מתקשה למצוא זמן לשבת ולכתוב בצורה מעמיקה יותר על ספרים שקראתי.
זה קשור במיוחד לעובדה שהתחלתי להאזין לספרים, כי זה גורם לי לסיים מהר יותר ספרים ועד שאני מפנה זמן לכתוב על ספר אחד אני מספיק כבר לשמוע עוד שניים (ובנוסף, בשמיעה אין לי מקום לכתוב הערות בגוף הסיפור כמו שאני עושה עם ספרים מודפסים, וכשאני מגיע לכתוב עליהם אני לא תמיד זוכר דברים שחשבתי במהלך ההאזנה).

לכן החלטתי לנסות לכתוב על כמה ספרים ביחד ולהקדיש מספר שורות מועט לכל ספר. יכול להיות שצורת הכתיבה הזאת תוקדש רק לספרים שהאזנתי להם, נראה.

הפעם מדובר בשלושה ספרים שהאזנתי להם בחודש האחרון:

האדון שנפל לים / הרברט קלייד לואיס (מאנגלית יונתן דיין, הוצאת זיקית)

השפה של הספר מזכירה מעט את הספרים של אגתה כריסטי, ולכן נהניתי מיד מהאווירה הכללית. בפועל העלילה נורא פשוטה – אדם שנמצא על ספינה ועורך טיול לילי, מחליק על כתם שמן ונופל לים בלי שאף אחד הבחין בכך; הספר נע בין מחשבותיו על העבר וההווה, ובין הדברים שמתרחשים על הספינה עד שמתגלה שאחד הנוסעים נעלם. בזמן שהוא צף בים, הוא חושב על חייו ועל מהותם, במה שהופך להרור פילוסופי מעורר מחשבה, אבל גם קריא. בחלק מהזמן הספר הזכיר לי את “מותו של איוון איליץ'” של טולסטוי – הרהורים אקזיסנטציאליסטים כששגרת החיים סוטה ממסלולה. נהניתי מהספר, וההקראה של גבי ינון הייתה מצויינת.

הדרך לעין חרוד / עמוס קינן (הוצאת עם עובד)

לספר הזה האזנתי כחלק מ- #פרוייקט_ספרות_מקור שלי (שאני כנראה אפסיק כי אני לא מגיע לזה), והוא היה מעניין מאוד. במציאות ישראלית דיסטופית, הגיבור המספר מנסה לברוח מתל אביב לעין חרוד – שלא ברור אם היא עדיין קיימת, אבל היא אמורה להיות מקום חופשי מהדיקטטורה הצבאית שפושה בישראל – והספר מתאר את המסע הזה. בהחלט מעניין ומעורר מחשבה – נהניתי לקרוא ואין לי הרבה מה להגיד מעבר לזה כרגע. ההקראה של אמיר אשר הייתה טובה.

האי / ג’אני סטופריץ’ (מאיטלקית: שירלי פינצי לב, הוצאת תשע נשמות)

ספר שכאילו ממשיך באופן מסוים את “האדון שנפל לים” – שוב ספינה, רק שהפעם היא מובילה לאי שבו מבקרים הגיבור ואביו אחרי שעזבו אותו לפני שנים, ושוב הרהורים קיומיים. האב חולה בסרטן סופני, והספר משלב בין תיאור ההווה באי – הנופים, האנשים והארוחות – לבין הרהורים של הגיבור על העבר ועל הקיום האנושי, כשהוא מביט באביו הולך ודועך. ספר מעניין, אבל ההאזנה לו בסמיכות ל”האדון שנפל לים” הייתה קצת מדכדכת מדי בשבילי. הרגשתי שלא נותר בי עוד מקום להרהורים קיומיים ועצובים ועברתי לקרוא ספרות מתח (“לבד בתיאטרון המוות” למי שמתעניין). הקראה טובה של עודד מנדה לוי.