(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 11/11/19)

אהבתי מאוד את הספר הזה. אמנם יש תחושה באיזשהו שלב שהוא מאבד גובה וקצת ממצה את עצמו, אבל בגלל שהוא קצר זה לא פוגם בו מאוד.

“בחיל ורעדה” הוא סוג של ממואר שבו מתארת נתומוב – בלגית במוצאה – שנה בחייה, כשעבדה בתאגיד יפני גדול בטוקיו והצליחה להכשל בכל תפקיד שנתנו לה עד שירדה לדרגת מנקת השירותים בקומה ה-44. לא מדובר כאן ברומן סוחף ומלא בהתרחשויות, אלא בספר קטן וחכם, שמציג מצבים משעשעים, כואבים ואבסורדים במפגש התרבותי בין אירופאית ליפנים.

בדרך כלל כשקוראים ספרים על יפן, עולה מהם הקסם של החברה והתרבות היפנית – השקט, האסתטיקה. זו פעם ראשונה שקראתי ספר שלועג לשגעון של התרבות היפנית ומציג את רוב עובדי החברה כקריקטורות מטורפות.

במקרים רבים חשתי שהאבסורד הופך את הספר לסוג של “מלכוד 22” בגרסה היפנית. העובדה שנתומב היא לא יפנית, אלא רק גרה שם בין גיל שנתיים לחמש, הופך את זה במידה מסוימת לספר יפנופובי (כלומר, אם ספר כזה היה נכתב על יהודים בידי מישהו שהוא לא יהודי, כנראה שהיה מוקע מיד כאנטישמי). לכן במהלך הקריאה כל הזמן תהיתי איך הגיבו לספר הזה ביפן.

בכל אופן, לא הייתי ממליץ לקרוא את הספר הזה לפני נסיעה ליפן 🙂

מבחינתי כל מה שכתבתי לעיל ממצה את מה שיש לי להגיד על הספר, אז במקום להמשיך לכתוב, החלטתי לצטט כמה קטעים שסימנתי לי בספר – כדי שמי שלא קרא יוכל לחוש בסגנון:

*

[דיאלוג שמתרחש אחרי שאמלי הגישה קפה לחברי משלחת חשובה שהגיעה לישיבה אצל סגן נשיא התאגיד. האחראי עליה קורא לה ונוזף בה]

“גרמת למשלחת של החברה הידידותית לחוסר נוחות רב! הגשת את הקפה בצורה כזו שרמזה על כך שאת מדברת יפנית בצורה מושלמת!”

“אבל איני מדברת בשפה זו רע כלל וכלל, סאיטו סאן.”

“שתקי! באיזו רשות את מתגוננת? מר אומוצ’י כועס עלייך מאוד. השרית אווירה איומה בישיבה הבוקר: כיצד ירגישו שותפינו ביטחון בחברת לבנה המדברת את שפתם? החל מרגע זה, שוב אינך דוברת יפנית.”

הבטתי בו בעיניים פעורות לרווחה:

“סליחה?”

“שוב אינך יודעת יפנית. זה ברור?”

“אבל יומימוטו שכרו אות משום שאני מכירה את שפתכם!”

“לא איכפת לי. אני נותן לך הוראה שלא להבין יותר יפנית.”

“זה בלתי אפשרי. איש אינו יכול לציית להוראה כזו.”

“תמיד קיימת האפשרות לציית. זה דבר שמוחות מערביים חייבים להבין.”

~

[על האישה היפנית]

[…] וכאן מתחילה הרשימה האינסופית של חובותייך העקרות. עלייך להיות חסרת דופי, שכן זה המעט שאת יכולה לעשות. היותך חסרת דופי לא יועיל לך מאום מעבר להיות חסרת דופי, דבר שאין בו רהב ועוד פחות מכך יש בו רדיפת תענוגות.

לעולם לא אוכל למנות את כל חובותייך, משום שאין רגע בחייך הפנוי מהן. למשל, אפילו כשאת לבדך בשירותים בשל הצורך הצנוע לריקון השלפוחית, עלייך להבטיח שאיש לא יוכל לשמוע את זמרת הפלג שלך: לכן את חייבת להוריד את המים ללא הפוגה.

[…] חובתך להיות יפה. אם תצליחי בכך, יופייך לא יביא לך כל הנאה. את המחמאות היחידות תקבלי מהמערביים, ואנו יודעים היטב כמה הם חסרים טוב טעם. אם תתפעלי מיופייך המשתקף מן המראה, כדאי שתעשי כן מתוך פחד ולא בהנאה: משום שיופייך לא יביא לך דבר מעבר לחרדה לאבד אותו. אם את נערה יפה, אינך יוצאת דופן; אם אינך יפה, הרי את פחות מכלום.

[…] מוטב להימנע מרדיפת התענוגות משום שהיא גורמת להזעה. אין דבר מביש מן הזיעה. אם תאכלי בכפות גדושות את קערת האטריות הלוהטת שלך, אם תתמסרי ללהט המין, אם תעבירי את החורף שלך בשינה ליד התנור, את עתידה להזיע. ואיש לא יפקפק עוד בהמוניות שלך.

בין התאבדות וההזעה, אל תהססי. שפיכת דמך היא מעשה ראוי להערצה ממש כשם ששפיכת זיעה היא מעשה שאין להעלותו על דל השפתיים. אם תעניקי לעצמך את המוות לא תזיעי שוב לעולם, וסבלך יסתיים לנצח.

~

יפן היא המדינה בעלת שיעור ההתאבדות הגבוה ביותר, כידוע לכול, אך אני משתוממת שההתאבדות שם אינה נפוצה עוד יותר.

*

// בחיל ורעדה, אמלי נותומב. מצרפתית: אליזבת וייגל. הוצאת כנרת. 150 עמ’.