(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 8/11/19)

 

שורה תחתונה לממהרים: ספר מעניין, אבל לא מספק.

וקצת יותר באריכות:

יש בספר הזה משהו שמחובר מאוד להגות אקזיסטנציאליסטית. אני לא יכול לספר כמעט כלום מהעלילה, כי כל דבר בעל משמעות יהיה ספוילר, אבל אגיד שבמרכז הספר מבוצעים מספר פשעים שאין להם מניעים עמוקים, אלא הם נעשים לצורך נקודתי. אין יד מכוונת, אין אידיאולוגיה או יצר נקמה או אפילו מניעים פסיכולוגיים עמוקים במיוחד, אלא פשוט צרכים תועלתניים נקודתיים שמייצרים פשעים והתחמקות מהחוק.

שמעתי את דרור משעני מדבר על החשיבות של הספר הזה בכמה הזדמנויות ורציתי לקרוא אותו (לא ראיתי את הסרט, שמויקפדיה למדתי שיש בו כמה שינויים מהותיים לעומת הספר), ואחרי הקריאה אני בהחלט יכול להבין למה הוא נחשב לאבן דרך בז’אנר ספרי המתח (למעשה בהקשר הזה עדיף לתרגם מילולית מאנגלית ולקרוא לו “ז’אנר ספרי פשע”, כי בספר הזה אין ממש מתח).

יש בו משהו ששובר את חוקי הז’אנר. אין כאן בלש שרודף אחרי פושע וחושף לאט לאט את פשעיו, אלא נקודת המבט היא של הפושע שלא בהכרח התכוון להיות כזה – קצת כמו רסקולניקוב בחטא ועונשו. אבל להבדיל מרסקולניקוב המתייסר, לטום ריפלי אין באמת מצפון; הוא אמנם לא מתכוון לפשוע, אבל הוא פועל בעולם בהתאם לצרכים הנקודתיים שלו, לפעמים אפילו מתוך שעמום, ובמעשיו הוא מייצר שרשרת אירועים שהוא צריך להגיב אליהם ולצפות את חלקם מראש.

הסיבה שהספר לא מספק קשורה למה שכתבתי לעיל, כלומר לעובדה שטום ריפלי הוא דמות חסרת נשמה או עומק פסיכולוגי (בכוונת מכוון), וקשה להתחבר אליו. הוא לא בהכרח רע, הוא פשוט חסר מצפון ולכן עושה דברים שמביאים לו תועלת באותו רגע. זה מעקר את האפשרות להזדהות איתו, וגם הדמויות האחרות, שמתוארות מנקודת המבט שלו, ספוגות באפרוריות בינונית שרוב הזמן לא מעוררת הזדהות של ממש.

לסיכום אגיד ש”הכשרון של מר ריפלי” (או מר ריפלי המוכשר) הוא ספר שמצליח לשלב בין עלילה די קצבית ובעלת התרחשויות ובין עמדה פילוסופית אמנותית מורכבת, ולפיכך הקריאה בו מעניינת; עם זאת, קשה היה לי לאהוב את הספר, כי לאורך כל הקריאה (האזנה) נותרה תהום פעורה ביני ובין הדמויות בספר ונשארתי אדיש במידה מסוימת.

נ.ב: האם ייתכן שהספר הזה לא תורגם לעברית, אך ספר ההמשך שלו כן תורגם? זה מה שאני מבין מחיפוש קל ברשת, אבל אשמח ללמוד אחרת.