כמה מילים על “יסתובב לו העולם הגדול” מאת קולום מק’קאן (הוצאת עם עובד)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 26/10/19)

הספר הזה נמצא אצלי בבית כבר כמה שנים טובות, ולמרות ששמעתי עליו המלצות רבות מאנשים שאני מעריך, איכשהו לא היה לי חשק להתחיל אותו בכל פעם כשקראתי את גב הספר (והוא גם לא קצר – עוד אלמנט שמרתיע אותי בגלל הזמן הקצר שנותר לי לקריאת ספרים מחוץ לעבודה).

הפתרון שמצאתי בדיוק לספרים האלה הוא שמיעת ספרים, מפני שזו פעולה יותר קלה ופחות מאמצת את העיניים; כך קראתי בשנה האחרונה כמה וכמה ספרים ארוכים שהמתינו לי זמן רב, כמו הראשון של קנאוסגורד, ההיסטוריה הסודית של טארט, האישה בלבן של קולינס ומוזיאון התמימות של פאמוק, או ספרים שאיכשהו לא היה לי חשק להתחיל לקרוא כמו היביסקוס סגול אדיצ’יה ובדם קר של טרומן קפוטה.

אם כן התחלתי להאזיו ל-“יסתובב לו העולם הגדול” לפני כמה שבועות; הפתיחה הייתה מעניינת מאוד, אבל אז התחילה הפוליפוניה שדיברתי עליה לאחרונה בסטטוס נפרד; בכל 100 עמודים בערך מתחלפת דמות המספר, כשהדמויות הראשונות גם לכאורה לא קשורות ביניהן (מאוחר יותר נוצר איזשהו קשר). זה תמיד מקשה עלי – לא משנה אם מדובר בקריאה או בשמיעה (ייתכן שבשמיעה יותר קל כי הם החליפו מקריאים ולכן הקולות שונות) – כי התחושה היא שאחרי 100 עמודים שהייתי בתוך ספר והתחלתי להכנס אליו ולהתעניין בו, אני מתחיל עכשיו ספר חדש.

מדובר על סוג מסוים של פוליפוניה שאופייני לרוב בספרים איכותיים ולא דומה לשימוש שעושים בו ברבי מכר. בספרות פופולרית לרוב דואגים מהר מאוד שתבין איפה אתה נמצא ולמה זה קשור למה שקראת אצל הדמות הקודמת, בעוד שבחלק מה”ספרות היפה” מנסים לא להאכיל בכפית ואתה פשוט צריך לחיות עם ההנחה שמתישהו הסיפור הזה יתקשר לסיפור הקודם שקראת.

כך שהפוליפוניה הזאת הקשתה מעט על היכולת שלי להתחבר לספר, אבל לפני שאמשיך לפרט את התחושות שעלו בי בזמן הקריאה, אעתיק לפה את הקטע מהגב שמסביר על עלילת הספר: “ב-7 באוגוסט 1974 הלך הלוליין פיליפ פֶּטי על חבל בין מגדלי התאומים. יום לא רגיל זה ישנה לבלי הכר את חייהם של אחדים מתושבי ניו יורק: קוריגן הנזיר, טילי הזונה, סודרברג השופט ואחרים שהם מכירים ולא מכירים. רומן רב-קולי זה, שתחילתו באירוע שהיה והמשכו במה שיכול היה להיות, חיוניותו רבה כל כך עד שדומה שהוא מַחיה את ניו יורק של שנות השבעים, בתקופת ווטרגייט ואחרי וייטנאם, ומקים את מגדלי התאומים מהריסותיהם.”

כלומר האירוע המכונן והמחולל של הסיפור הוא ההליכה על חבל בין מגדלי התאומים – הספר נפתח בתיאור הזה, ויש לו הד בסיפוריהן של כל אחת מהדמויות.

כשאני מנסה לחשוב אם אהבתי או לא אהבתי את הספר הזה, אני לא מצליח להכריע סופית. מצד אחד חשבתי שיש בו הרבה מאוד דברים מעניינים – קודם כל הארכיטקטורה של הסיפור והבחירה בדמויות המסוימות האלה, ואחר כך הפרוזה עצמה, שהיו בה קטעים יפים ומושכים.

ומצד שני – לא הרגשתי שאני נשאב לתוכו, שאני חש איזה חיבור רגשי עצום לפרוזה שלו או שהוא הותיר בי חותם של ממש. זה היה קצת כמו להיות במוזיאון ולראות יצירת אמנות מעניינת, מסקרנת, אבל לא כזאת שתרעיד את עולמך, ואתה עובר הלאה ליצירה הבאה.

כך שאם לסכם את עדות הקריאה המבולבלת הזאת – “יסתובב לו העולם הגדול” לא יהפוך לאחד מהספרים האהובים עלי, אבל היו בו דברים מעניינים וייחודיים ואני שמח שקראתי אותו.