(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 16/10/19)
כמו שכתבתי לאחרונה על “שואה שלנו”, גם את “נוף הירח” סיימתי לקרוא לפני יותר מחודש ולכן אצטרך להתאמץ מאוד כדי לשחזר משהו ממה שחשבתי בזמן הקריאה.
בדרך כלל אני קורא ספרים ששמעתי עליהם המלצות או איזשהו “דיבור”, אבל את “נוף ירח” הגעתי לקרוא בדרך מאוד מקרית.
מעשה שהיה כך היה: לפני כמה שנים טובות קיבלתי קינדל מתנה ליום הולדת, וחיפשתי מה לקרוא בו. כשכתבתי על זה בזמנו בבלוג שלי ז”ל – קורא בספרים – וביקשתי המלצות, קיבלתי כמה הצעות מחברות שעוסקות בתחום (מנדלי מוכר ספרים ברשת, אינדיבוק ובוקסילה) לשלוח לי ספרים, כמו שהוצאות ספרים היו שולחות לי כל הזמן ספרים פיזיים (בתקווה שאסקור אותם).
כפי שרבים מכם ודאי יודעים, מבחר הספרים בעברית שקיימים בגרסה לקינדל הוא מצומצם מאוד (או לפחות זה היה כך כשקיבלתי את הקינדל, אם כי אני מאמין שעדיין מדובר במבחר מצומצם בגלל שרוב ההוצאות לא מסכימות לייצר עותקים דיגיטלים לקינדל בגלל בעיות אבטחה), וכך יצא שבחרתי כמה ספרים שלא בהכרח שמעתי עליהם, אבל נשמעו לי מעניינים מהתקציר.
רצה הגורל, וזמן קצר אחרי המהלך הזה הוכשרתי ע”י הילית (המו”לית של הכורסא) לעשות מיונים ולקטורות לספרים מחו”ל, וכך הקינדל שלי התמלא באינסוף כתבי יד באנגלית, והספרים ההם בעברית נדחקו אחורה. מאותו רגע הקינדל שימש אותי רק לעבודה, וכשרציתי לקרוא ספרים להנאתי, זה היה חייב להיות בדפוס.
לאחרונה היו כמה חודשים שבהם פחת עומס המיונים והלקטורות והחלטתי לנסות להגיע לחלק מהספרים שהזמנתי אז לקינדל, וכך התחלתי לקרוא את “נוף הירח”.
*
הספר מורכב למעשה משתי נובלות – “פיין ואן ברוקלין” ו-“נוף הירח” – שנכתבו בזמנים שונים, אבל יש בהם מן הדומה. אתייחס אליהן קודם בנפרד:
ב”פיין ואן ברוקלין” המספר הוא סטודנט פיני שמגיע לפריז, ומחליט לנסוע לחופשת קיץ בברטאן; שם הוא פוגש צעירה הולנדית – פיין ואן ברוקלין – ומתאהב.
לא אהבתי במיוחד את הנובלה הזאת – יש בה לטעמי משהו מאוד מיושן שלא עומד במבחן הזמן; הבחורה ההולנדית היא פאם פטאל חסרת מעצורים, שמנסה לגרום למספר להתאהב בה ומשחקת איתו בלי סוף – מתקרבת ומתרחקת ומשפילה אותו. הרגשתי שהאופן שבו תיאר את האישה הזאת, הייתה משולה לתיאור יהודי נכלולי, תחמן ומושך בחוטים; זה לא בהכרח שהכוונה של המחבר הייתה מיזוגנית, אבל הסאבטקסט של התיאור הוא “נשים נשים שק של נחשים”. לא הרגשתי שהכתיבה של ולטרי מפצה על התחושה הזאת, ולכן לא אהבתי במיוחד את הנובלה הראשונה.
*
“נוף הירח” כבר היה יותר מעניין, אם כי גם בו יש אישה צעירה שקשה לצפות אותה, אבל היא הרבה יותר עגולה ובעלת עומק פסיכולוגי. העלילה מסופרת מנקודת מבטו של נער שחי בהלסינקי ונוסע בכל כמה שנים לדודיו בכפר נוצרי ושמרני, שם הוא פוגש קרובת משפחה בת גילו ומתפתחים ביניהם יחסים מורכבים של ידידות, שנאה, משיכה ואהבה.
זו נובלה הרבה יותר טובה מקודמתה, הן מבחינת הכתיבה והן מבחינת מהלך העלילה.
עם זאת, גם כאן אני לא יכול להגיד שהתרשמתי במיוחד מכתיבתו של ולטרי. הוא כותב מאוד בהיר, אבל לפרקים זה מעט עבש, ובאופן כללי אין שום אלמנט בכתיבה שלו שגרם לי להשתאות או להתלהב במיוחד.
*
השאירו תגובה