כמה מילים על הספר “שואה שלנו” מאת אמיר גוטפרוינד (הוצאת זמורה ביתן)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 12/10/19)

זה הספר השישי שאני קורא (מאזין) ב-#פרוייקט_ספרות_מקור המתחדש שלי, ואחרי התחלה קצת מקרטעת, נראה שעליתי על מסלול ספרים שאני נהנה מהם ומתעניין בהם.

האמת היא שאני יושב עכשיו מול דף וורד ריק ולא ממש יודע מה לכתוב, כי סיימתי להאזין לספר הזה לפני יותר מחודש ולא הספקתי לכתוב עליו, ועכשיו אני מקווה שתוך כדי כתיבה הזיכרונות מחוויית הקריאה יעלו, אבל בשניות שאני כותב את המילים האלה עוד אין ממש כלום – נקווה שעד הפסקה הבאה אתחיל להיזכר.

כן, נזכרתי. הנה:

אפשר לומר שהיו לי שלוש מחשבות עיקריות על הספר הזה – שתיים טובות ואחת פחות.

הראשונה היא שנהניתי להאזין לו – הוא היה מעניין, מעורר מחשבה, משעשע לעתים, כואב ומרגש לעתים אחרות, ובאופן כללי נוצרה התחושה שאני נפגש עם ספר טוב.

לפני שאמשיך לשתי הנקודות הבאות אספר רק על הספר בקצרה:

“שואה שלנו” מתאר את החיים בשכונה בקריות שאוכלסה על ידי ניצולי שואה רבים. התיאור הוא בעיקר מנקודת מבטם של ילדים בני הדור השני, שמתעניינים מאוד בשואה ומנסים לשאוב מהניצולים עוד ועוד סיפורים על מה שהיה שם. דרך הסיפורים שניצולי השואה מספרים, אנחנו יוצאים מתוך השכונה בישראל וחוזרים לימי השואה – כך הלוך ושוב בין העבר להווה הסיפורי.

וחזרה לנקודה השנייה. הספר גרם לי לחשוב ולהרהר לא מעט, וזה הפתיע אותי. ניגשתי אליו די בחוסר חשק (אם כי כל הפרוייקט הזה נעשה מתוך מטרה להתגבר על הרתיעה הטבעית שלי מספרות מקור ולכן כנראה לכל ספר הייתי ניגש בחוסר חשק מסוים) – כי כמה אפשר לקרוא על חוויות דור שני? וגם לגבי הדור הראשון, לא הרגשתי שהיכרות עם עוד סיפורי שואה יעמיקו משהו בהבנה שלי את הנושא. כלומר, הרגשתי שקראתי מספיק (ולמדתי על זה גם באוניברסיטה), ולכן לא ציפיתי שהספר יגרום לי לחשוב. אבל זה קרה, כי השואה היא אירוע בלתי נתפס, וכל פעם שמתחילים לעסוק בו מחדש מבינים עד כמה הוא בלתי נתפס.

בגלל שאני כותב את הדברים האלה יותר מדי זמן אחרי שקראתי את הספר, אני לא זוכר את כל המחשבות וההרהורים, אבל אני כן זוכר שבכל כמה ימים בזמן הקריאה דיברתי עם חברה חובבת הנושא על דבר כזה או אחר שחשבתי עליו בעקבות הספר. שני נושאים בלבד עולים לי כרגע בזיכרון: א. ההיזכרות בעובדה שידעתי אבל נשארה איפשהו ברקע, והיא שהמוני נאצים, והרבה בכירים מבניהם, מעולם לא נשפטו או נשפטו ושוחררו אחרי זמן קצר, ובעצם נטמעו בגרמניה החדשה; ו-ב. התהייה מה קרה עם אנשי הקאפו וצאצאיהם – האם הם חיים פה בינינו? (התשובה היא רובם לא – רבים מהם היגרו לאוסטרליה). כך קרה שנושאים שעלו בספר, ליוו אותי במשך הקריאה וגם גרמו לי לחפש חומר וללמוד עוד בנושא.

הנקודה השלישית והשלילית במידה מסוימת קשורה בכתיבה. הבעיה שלי עם הכתיבה של גוטפרוינד – כתיבה מעניינת וחכמה – היא בעיה שמפריעה לי פעמים רבות כשאני פותח ספר מקור “חשוב” או “מדובר”: התחושה היא שיש איזו שפה שראויה לספרות עברית טובה, ויש איזו דרך כתיבה ראויה לרומן ישראלי גדול וחשוב שהסופר צריך לצעוד בה. הספר הזה ראה אור בשנת 2000, אבל הכתיבה שלו הזכירה לי במידה רבה את הכתיבה של גרוסמן ובני דורו – חכמה ויפה, אבל בסגנון מסוים ו”ראוי”, שיוצר אצלי תחושה לא נוחה של שיעורי ספרות.

אני לא כותב פה ביקורת אקדמית ואפילו לא מאמר לעיתון, ולכן אני לא מתיימר להשוות בין סגנונות של הנ”ל ו”להוכיח” את טענתי, אלא רק משתף מתחושותיי בזמן הקריאה, ובהקשר הזה חשתי שגוטפרוינד השתמש בכל כשרונו וידיעותיו כדי לייצר רומן ישראלי גדול וחשוב כמו שכתוב בספר (חה חה). התוצאה היא ספר מצוין, אבל אין בו לטעמי מקוריות סגנונית משלו, אלא משהו שיונק יותר מדי מסגנונם של גרוסמן, עוז ואחרים.

ולמרות הסעיף האחרון, אני חושב ש”שואה שלנו” הוא ספר מצוין ומעניין, ולדעתי כוחו רק יגדל בדורות הבאים – דורות שבשבילם שכונת ניצולי השואה בקריות שמתאר גוטפרוינד תהיה בבחינת מציאות לא מוכרת וספרותית הרבה יותר.

כך שאני בהחלט ממליץ עליו למי שעוד לא קרא.

// שואה שלנו, אמיר גוטפרוינד. הוצאת זמורה ביתן, 2000. 439 עמ’.