כמה מילים על טיימינג בקריאה וקצת על “מוסקבה פטושקי” מאת ונדיקט ירופייב (הוצאת עם עובד)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 23/9/19)

לא פעם אני מרגיש שאני קורא ספרים מסוימים בטיימינג לא נכון או בגיל לא מתאים, אבל במקרה של “מוסקבה פטושקי” ידעתי מראש שזה לא הטיימינג המתאים לקריאה בו ובכל זאת החלטתי לעשות את זה.

מעשה שהיה כך היה: לפני כחודש הרגשתי שלא בא לי על אף אחד מעשרות (אם לא מאות) הספרים שיש לי בבית וטרם קראתי, והחלטתי לעשות הזמנה של כל מיני ספרים שרציתי לקרוא ועדיין לא היו ברשותי. כיוון שיש לי זמן לקרוא ספרים פיזיים רק בשבתות, הזמנתי את החבילה עם שליח כדי שלשבת הבאה יהיו לי הספרים החדשים, אך אבוי – בעיות חוזרות ונשנות עם המקום שהזמנתי ממנו את הספרים גרמו לעיכוב ויצא שהחבילה הגיעה רק כעבור שבועיים. בצר לי נאלצתי בכל זאת לבחור אחד מעשרות/מאות הספרים שלא כל כך התחשק לי לקרוא באותו זמן, ולבסוף בחרתי במוסקבה פטושקי משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שכבר שנים אני רוצה לקרוא אותו (ולכן קניתי אותו בזמנו); והשנייה היא שהוא קצר :/

אני דיי בטוח שאם הייתי קורא את מוסקבה פטושקי לפני מספר שנים הייתי אוהב אותו הרבה יותר מאשר בקריאה הנוכחית; יש בי איזו לאות מספרים חכמים, “משוגעים”, סאטיריים, ומכאלה שגולשים לעתים לזרם תודעה או לא ממש מכילים עלילה. אני יכול להעריך אותם, לאהוב משפטים מסוימים ולסמן לי (שיתפתי כמה סימונים כאלה מהספר פה בקבוצה), אבל בכל הקשור להנאה צרופה – זה פחות עובד לי כבר.

מכל הסיבות לעיל לא הופתעתי מכך שבמשך רוב הקריאה לא באמת היה לי חשק לספר ולא התלהבתי ממנו כפי שאולי הייתי רוצה, למרות שברגעים מסוימים חשבתי שהוא אדיר ונפלא.

אבל לפני שאמשיך עם התרשמותי מהספר, אעתיק לפה את התקציר המתומצת של הספר כדי להבהיר למי שלא קרא על מה מדובר:

“המספר, אינטלקטואל ספקן ואירוני, נוסע ברכבת ממוסקבה לעיירה הקטנה פטושקי לפגוש את אהובתו, ואגב כך אינו חדל לפטפט ולשתות לשוכרה, אם בגפו ואם בחברת הטיפוסים המשעשעים שהוא פוגש בדרך. המציאות הסובייטית שלפני עידן ה”פרסטרוייקה” משתקפת במונולוג מבדח, שכולו הומור שחור וגעגועים, שאר-רוח וניבולי פה.

מוסקבה-פטושקי נדפס לראשונה ב-1971, בכתב-העת הרוסי “עמי”, שיצא לאור בישראל. בברה”מ נאסר הספר לפרסום עד לימי ה”פרסטרוייקה”, וכספר הופיע שם לראשונה רק ב-1989, שנה לפני מותו של ונדיקט ירופייב מסרטן הגרון, בגיל 52.”

המונולוג הזה של ירופייב גורם לקורא מהר מאוד להרגיש שיכור בעצמו – העולם מתנודד, חסר פשר לפעמים, כל מיני סיפורים נכנסים ויוצאים, לא כולם הגיוניים ולא תמיד ברור אם הם באמת קורים או שהדמיון פולש אל המציאות. מהסיטואציה הזאת נוצרים לא פעם משפטים מצחיקים, חכמים, פילוסופיים ומלאי אמת, וכמובן שזו דרך לבקר את החברה הרוסית בצורה עקיפה באמצעות שיכור שלא ממש יודע מה קורה איתו.

אגב, אני ממליץ לא לוותר על הערות השוליים שמופיעות בסוף הספר (אני מניח שאפשר לסיים כל פרק ואז לעבור לסוף ולקרוא את ההערות המתאימות לפרק) – חלקן מעניינות מאוד ומוסיפות לסיפור. ואגב 2, למי שקרא את הנובלה “אהבה ראשונה” של טורגנייב (יצאה לאחרונה בתרגום חדש של יעל טומשוב בסדרת חוצפנית קטנה המשותפת לכורסא ולתשע נשמות ויש שם גם אחרית דבר) – יש בספר התייחסויות רבות ונכבדות לנובלה של טורגנייב. ובכלל יש פה המון רפרנסים לסופרים ואישים אחרים (כולל משה דיין שלנו), ולכן כדאי לקרוא את הערות השוליים כדי לא לפספס שום דבר.

אם לסכם, אז אגיד ש”מוסקבה פטושקי” הוא ספר חכם, מיוחד ומומלץ מאוד, שאני אישית הגעתי אליו בטיימינג בעייתי, כך שרוב הזמן קראתי אותו בלי חשק של ממש. אבל אין ספק שיש בו קטעים אדירים שלא כדאי לפספס ורצוי להגיע במצב רוח מתאים.

// מוסקבה פטושקי, ונדיקט ירופייב. מרוסית: נילי מירסקי. הוצאת עם עובד. 239 עמ’.