כמה מילים על “עשרים אלף מיל מתחת למים” מאת ז’ול ורן (תרגום מרים בן-שחר, הוצאת כתר)

ההתחלה הייתה נהדרת. קצת כמו “הרוזן ממונטה כריסטו” שקראתי לראשונה לפני כמה שנים, גם כאן היה איזה שילוב בין אווירה של ספרות קלאסית לשפה קריאה וזורמת. כל החלק הראשון של הסיפור, שעשה לי כיף ושילח אותי בכל לילה לחלומות נחמדים, הזכיר לי במידה רבה את החלק הראשון של מובי דיק; הווה אומר – מתארגנים לקראת יציאה למסע כדי לצוד לוויתן או חיה ענקית שתוקפת ספינות באוקינוס (בדקתי והספר של ורן יצא 19 שנה אחרי זה של מלוויל).

אני חושב שמותר לעשות ספוילרים לספרים בני 150 שנה, אז אגיד שהעלילה מגוללת את סיפורה של ספינה שיצאה לצוד את אותה חיה גדולה ומסתורית עד שהחיה הזאת טורפת גם אותה; מן הספינה הטרופה נותרים שלושה ניצולים – המספר, עוזרו האישי וצלצלן קנדי בשם נד לנד – והם מוצאים את עצמם לפתע בתוך צוללת משוכללת וענקית בשם “נוטילוס”, כשהם בעצם שבויים שלה.

מכאן נמשך רוב הסיפור בשני צירים מרכזיים: האחד הוא הרצון של השלושה לברוח מתישהו מהצוללת ולחזור לחייהם, והשני הוא ההרפתקאות מרהיבות העין שהם חווים כשהם שטים סביב העולם, מתחת למים, ונתקלים בדברים שלא שמעו עליהם מעולם (או שרק שמעו ולא חשבו שהם באמת קיימים).

כאמור, בהתחלה התלהבתי מהספר – היה נחמד לקרוא בו כל ערב ולדמיין את עצמי בין אנשי הספינה (ואחר כך הצוללת), יוצא להרפתקאות. אבל ככל שהקריאה נמשכה, התחלתי להרגיש שהספר מיצה את עצמו, וכבר לא באמת התעניינתי בו.

כמובן שקריאה בספר 150 שנה אחרי שהודפס מייתרת רבים מהריגושים שהוא אמור לעורר; ורן מתאר כל מיני דברים עתידניים שרובם כלל לא עתידניים במאה ה-21. הוא גם מסביר איך הדברים העתידניים האלה עובדים, לפעמים בפירוט רב, ואני מניח שבני התקופה נשארו פעורי פה.

אבל אין לי דרך לקרוא את הספר כבן המאה ה-19, ולכן הרגשתי מיצוי בערך במחצית הספר (זה לא ספר קצר כל כך – יותר מ-450 עמודים). כמובן שכקורא מבוגר בן זמננו יש לי גם הרבה יותר רגישויות כלפי דברים שבעבר לא הייתי שם לב אליהם, כמו למשל התייחסות לילידים של איים מסוימים כסוג של קופים רשעים; גם באופן כללי הפריע לי שקפטן נמו מתואר כאיזה גאון שניצח את השיטה, בעוד שלי הוא נראה כמו אדם יהיר ובלתי נסבל, נצלן של הים ומשאביו (מעין אימפריאליזם וקולוניאליזם ימי); ואפילו, רחמנא ליצלן, עברה לי מחשבה על כך שלא הוזכרה אפילו אישה אחת בספר.

בסך הכל אני שמח שקראתי את הספר, הוא גם גרם לי להתעניין בכל מיני חיות ימיות שמוזכרות בו ומקומות שונים (הלכתי לחפש בויקפדיה כל פעם).

הוא עומד במבחן הזמן באופן חלקי; מצד אחד, לאדם מבוגר אין בעיה לקרוא אותו מבחינת השפה והעלילה (אני כלל לא בטוח אם לילדים היום יכולה להיות סבלנות לקצב העלילה היחסית איטי), והוא אפילו די מהנה בחלק הראשון. מצד שני, החידושים הטכנולוגים בו כבר לא יכולים לרגש, וכיוון שיש להם חלק מרכזי בספר, זה באיזשהו אופן בא על חשבון העלילה וההתקדמות שלה.

ועדיין, יש ספרים שנכתבו לפני 50 שנה והתיישנו הרבה יותר, אז בהתחשב בזמן שעבר אני חושב שהכתיבה של ורן עדיין מרשימה וסוחפת.