כמה מילים על “מחלת האבנים” מאת מילנה אגוס (הוצאת כתר והספריה החדשה)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 8/9/19)

שמעתי על הספר הזה כמה פעמים בעבר, והוא אף הוזכר כאן בקבוצה, וכשגיליתי שיש בו בסך הכל 122 עמודים (!) אצתי רצתי להזמין לי עותק (בפורמט הנוכחי של חיי יש לי חיבה גדולה לספרים קצרים שאפשר לסיים בסופשבוע אחד).

עלילת הספר מתמקדת בסבתהּ של המספרת, שנקראת סבתא (ובכלל רוב הדמויות נקראות על פי יחס הקרבה שלהן למספרת) – אישה שחיה רוב חייה בסרדיניה וסבלה מאי יציבות נפשית ומאבנים בכליות (“מחלת האבנים”). האהבה היא מה שמניע את סבתא בחייה, ואף על פי שהיא מתפשרת ומתיישרת עם החיים מדי פעם, היא לעולם לא מוותרת על האהבה. וכך המספרת מתארת את חייה של סבתא, שנאחזת באירוע מכונן בחייה עת נסעה ל”יבשת” לטיפול במרחצאות, ומאותו רגע ניהלה חיים כפולים בין המציאות לבין אותם אירועים שקרו במרחצאות.

מדי פעם צצה המספרת בעלילה, ואנחנו מבינים שהסבתא סיפרה לה את כל מה שאנחנו שומעים והיא כמו ארגנה את הסיפור באופן קוהרנטי ולעתים מוסיפה פרטים שידועים לה ממקורות אחרים.

נהניתי מהקריאה, ואף על פי שהיו רגעים שהעלילה קצת דשדשה, לקראת הסוף מגיעים פרטים חדשים שמעוררים את מה שקראנו קודם ומאירים את הדברים באור חדש. אני לא יכול להגיד שנסחפתי במיוחד אחר העלילה, או שהרגשתי שהיא פורטת על נימי נפשי – לא חשתי הזדככות מיוחדת – ואני חושב שזה קשור בסגנון הכתיבה שאגוס ברחה בו לתיאור האירועים; משהו מעט מרוחק וקר, שרק לעתים רחוות מתקרב ומתרכך. אבל כן היו המון רגעים יפים לאורך הספר, חלקם מרגשים וחלקם פיוטיים או מעוררי מחשבה.

אם לסכם את חוויית הקריאה במילים יותר רדודות, אגיד שהיה אחלה, אבל לא היה וואו. כלומר אני ממליץ על הספר, גם אם לא אכניס אותו לרשימתה ספרים האהובים עלי.

// מחלת האבנים, מילנה אגוס. מאיטלקית: מרים שוסטרמן. הוצאות כתר והספריה החדשה. 122 עמ’.