כמה מילים על “היביסקוס סגול” מאת צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה (הוצאת מחברות לספרות)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 7/9/19

)

כבר לא מעט שנים שאני רוצה לקרוא ספר של צ’יממנדה אגוזי אדיצ’יה, ואיכשהו כל הזמן דחיתי את הקריאה כי היה נדמה לי שזו ספרות כבדה ומבאסת שצריך להיות במצב רוח מיוחד בשבילה.

כבר מתחילת ההאזנה ל”היביסקוס סגול” הופתעתי מאוד מהנגישות של הספר – הוא לא היה דומה למה שכנראה ציפיתי לו (לא תמיד אנחנו יודעים שיש לנו ציפיות עד שאנחנו נפגשים עם משהו ומגלים שהוא לא ענה על הציפיות האלה) ובמובן מסוים הקריאה בו הזכירה לי רומנים אירופאים שקראתי לא מעט מהם ברבות השנים; מיד אסביר את ההערה הזאת, אבל קודם כל צריך לספר קצת על העלילה:

המספרת היא קמבילי בת ה-15, שחיה עם משפחתה העשירה והנוצרית מאוד בעיר קטנה בניגריה. היא מתארת את החיים בבית הזה, בצל אביה הנוקשה – נוצרי אדוק ובעל עיתון ניגרי, שמצד אחד שופע חסד ומעשים טובים שמאפשרים את קיומו של עיתון חופשי תחת השלטון הרודני, ומצד שני מתעמר בבני משפחתו כשהם לא סרים למרותו ולא עומדים בכללים הנוצרים הנוקשים שקבע (ההתעמרות כוללת גם אלימות פיזית קשה).

יום אחד קימבלי ואחיה מתרחקים לראשונה מאביהם, כשהם נוסעים לביקור של שבוע אצל דודתם איפאומה ושם נפגשים עם קשיים כלכליים ועוני מחד, ועם חופש וחום מאידך. אלה הפרטים החיוניים לתיאור המסגרת הכללית של הסיפור, ומכאן יש התפתחויות בעלילה שיכילו ספוילרים ולכן אמנע מלהתייחס אליהן (והם גם לא רלוונטי למה שארצה לכתוב בהמשך).

במובן מסוים הרגשתי שהבחירה של אדיצ’יה במספרת שקטה, ביישנית, עדינה ועשירה, לא מאפשרת לקוראים לקבל נקודת מבט אפריקאית על אפריקה (כפי שאולי ציפיתי למצוא בספר הזה מבלי שידעתי שאני מצפה), אלא להיפך – קימבלי היא במובן מסוים קולוניאליסטית בארצה: היא חיה בבית שאימץ לחלוטין את השקפת העולם הנוצרית-קולוניאליסטית לפיה עובדי האלילים הם אנשים נחותים וטמאים, ומכך נגזרות שלל התנהגויות שנועדו להבדיל את המשפחה הנוצרית האדוקה ובעלת הגינונים האירופאים מאלה המסרבים לקבל עליהם את הנצרות. לכן, כשקימבלי מגיעה לבקר את דודתה, היא מגלה לראשונה את ניגריה “האמיתית” שכל כך ניסו להסתיר ממנה – מגלה אותה קצת כמו תייר אירופאי לבן שמגיע למדינה נחשלת.

הבחירה הזאת הפתיעה אותי, כי בעצם הרגשתי שנשארתי בטריטוריה מוכרת – קריאת ספרות אירופאית על הקולוניות; זה היה מעניין לרוב, אבל משהו בי לא הצליח להתחבר רגשית עד הסוף ולהיסחף לגמרי עם העלילה. אמנם הבחירה במספרת מאופקת כל כך מאפשרת למחברת ליצור דרמה חזקה בשפה חסכנית, אבל אותי זה מעט ניתק רגשית (אם כי היו רגעים מרגשים מאוד בספר, אבל גם אני נשארתי מאופק ברמת ההזדהות שלי). אני בטוח שאדיצ’יה בחרה בכוונת מכוון במספרת כזאת ואני לא מתכוון לבקר אותה על כך (וגם אם הייתי מבקר סביר להניח שהיא לא קוראת פה, לצערי), אבל אני מנסה לשקף את התחושות שעלו בי בזמן הקריאה.

בסך הכל נהניתי מהספר – הוא היה הרבה יותר קריא וקולח ממה שציפיתי לו, אבל אני לא יכול להגיד שהוא הפך לספר אהוב עלי במיוחד, או שנשביתי בקסמי הכתיבה של אדיצ’יה, שרבים מהאנשים שאני מעריך אוהבים אהבת נפש. כלומר, זו הייתה קריאה מעניינת, אבל לא כזאת שהפעימה אותי.