(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 26/8/19)

 

“בזעיר אנפין” הוא הספר החמישי שאני קורא (מאזין) ב-#פרוייקט_ספרות_מקור המתחדש שלי, והוא היה המהנה ביותר עד כה.

אני מודה שהגעתי אליו בחשש מה, למרות שבחים רבים ששמעתי עליו. יצא לי לקרוא ולשמוע קטעים ממנו בכתבות בעיתונים ובתוכניות רדיו, וחששתי שהוא יסבול מאלמנט שתמיד מרגיז אותי בספרות הישראלית העכשווית – נסיון לכתוב ספרות קלאסית, במעין שפה שהיא בין עגנון, עוז וגרוסמן. מהסיבה הזאת חיכיתי כמעט 7 שנים עד שההתנגדות הפנימית שלי אליו התפוגגה וניגשתי אליו רק עכשיו.

לגבי החששות שלי – אני לא יכול להגיד שהתבדיתי לגמרי, אלא שהרגשתי שהשפה שבחר פינקוס מושלמת לתיאור הדמויות שהוא מתמקד בהן. הוא הצליח לייצר איזו מזיגה נהדרת בין כתיבתם של שלום עליכם ובשביס זינגר (ובטח עוד רבים אחרים), באופן שמשתלב בטבעיות בעלילה שרקח.

*

לספר יש סיפור מסגרת מסוים, אבל למעשה מהות העלילה היא חיי היומיום של הדמויות המרכזיות: משפחת צינמן – יוסף בעל המכולת ואשתו ציפי העוסקת באופנה; ומשפחת זלצמן – דבורה בעלת בית המרקחת ובעלה שאמור להיות סוכן ביטוח אבל עוזר באופן זמני עד תמידי בבית המרקחת. דבורה וציפי הן אחיות, וכך בעצם מתגבשת עלילה סביב חייהם, מאוויהם ותסכוליהם של בני משפחה אחת.

סיפור המסגרת מתמקד בכמה חודשים בשנת 89, כשהזלצמנים רוצים להצטרף לראשונה לחופשה החד-שנתית של הצינמנים בעיירה זייפלד שבהרי טירול; לשם כך מסדרת ציפי לאחותה דבורה הכנסה נוספת כמוכרת בגדים בדוכן בפארק המים שפיים, והעלילה מתארת למעשה את הדברים שקורים בדרך להגשמת חלום הנסיעה המשפחתית המורחבת לזייפלד.

*

באופן אישי הספר הזה החזיר אותי לילדות, לאותן מכולות נהדרות שהיו פזורות בכל פינה, שהיו רושמים בהן (לקח לי זמן בתור ילד להבין ש”לרשום” זה אומר שמישהו משלם על זה בסוף) וקונים בהן חצי לחם שחור וחלב בשקית. זו גם הסיבה שאהבתי מאוד בזמנו את הספר “העוזר” של ברנרד מלמוד (קראתי אותו באנגלית בתקופת הפסיכומטרי), כי חלק ניכר ממנו מתרחש במכולת שכונתית כזאת (שהיא אמנם בניו יורק, אבל הבעלים הם יהודיים והכל נשמע לי די דומה למה שהכרתי).

גם כל ההתנהלות של המשפחות הזעיר בורגניות האלה, השיחות ביניהן, הקרנת השקופיות מהטיול לחו”ל וההימצאות בימים סגורים לועדים בפארק המים שפיים – הכל היה מוכר בלי די.

אבל אחטא לספר אם אתייחס אליו רק כאל פרץ נוסטלגיה נעים, כאילו היה גרסה ספרותית לעמוד הפייסבוק “בא לי אטארי”. יש פה ספרות של ממש, שמתארת את ההתמודדות של האדם עם העולם; מצד אחד פינקוס מראה את האדם בעליבותו, קטנוניותו ובינוניותו, ומצד שני הוא גם מלא חמלה אליו, כי הרי רובנו חיים חיים רגילים למדי שנעים בין היומיום השוחק לחלומות השונים שלנו, בין אם מדובר בחלום על נופש בזייפלד או שאיפה לזכות בפרס נובל.

לסיכום, וכפי שכתבתי בהתחלה – מאוד נהניתי מהספר ואני חושב שהוא צריך להיהפך לקלאסיקה ישראלית. מומלץ בחום (עם בונוס נוסטלגיה למי שנולד לפני אמצע שנות השמונים).