(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 23/8/19)

סיימתי את הספר הזה כבר לפני כמה שבועות, אבל כל פעם כשחשבתי להתחיל לכתוב עליו קצת התייאשתי, כי ידעתי מה השורה התחתונה שלי: סופרת מאוד מרשימה, כתיבה ייחודית, אבל גם כזאת ששעממה אותי לאורך רוב הקריאה. וכבר צפיתי שיצאו נגדי בתגובות על חוסר היכולת להגביה עוף ועל הצורך הנלוז להמשיך לדשדש בספרות העלילתית הרגילה. בקיצור – לא היה לי חשק מיוחד, אבל אין ברירה, וצריך להתיישב לכתוב (אני אוהב לכתוב גם על ספרים שלא התחברתי אליהם במיוחד, כי אחר כך אני יכול לחזור לזה אחרי הרבה שנים ולראות מה חשבתי).

ראשית כדאי לדעת שבעצם יש פה שני ספרים – הראשון הוא קובץ סיפורים בשם קשרי משפחה, והשני נובלה בשם שעת הכוכב.

בקשרי משפחה מופיעים בזה אחר זה סיפורים בסגנון כתיבה מאוד מסוים, כזה שמתאר רגעים, קטעי מחשבות, סצינות יומיומיות וחסרות דרמה (שלפעמים מתחבאות בשוליהן דרמות). אפשר להגיד שיש בזה משהו מן השירה, אבל דווקא לא בהיבט של שפה לירית, אלא במובן זה שהכתיבה גורמת לך להרהר, כמו לחלום בהקיץ – כאילו הסופרת שמה איזשהו סט כללי של סצינה שלא קורה בה המון, ואתה כקורא משלים פערים בראש ואולי עובר לחשוב על דברים אחרים.

לא פלא אפוא שרוב ההמלצות שקראתי על קלאריס ליספטור הגיעו מאמנים, משוררים ואנשי ספרות (היא הוזכרה בלא מעט שאלונים) – נדמה לי שיש בפרוזה שלה משהו שעשוי לעורר השראה אצל אנשים כותבים ויוצרים, כי היא זורקת להם בדל סצינה או מחשבה, בלי צורך להתמקד בעלילה שלמה ובדמויות עגולות ומפורטות. היא מאפשרת גם הסתכלות אחרת על סיטואציות מוכרות כמו נסיעה באוטובוס, ארוחת ערב משפחתית, שיערה בכיתה, יום הולדת וכו’ – נדמה לי שזה יכול לעורר השראה, במיוחד אצל סופרים ליריים יותר.

על כל פנים די נאבקתי בסיפורים האלה, כי לא היה משהו שימשוך אותי קדימה (עלילה לא קיימת באמת), ואני חושב שלקריאה בהם דרושה הרבה יותר סבלנות ממה שאני יכול להקצות כרגע לספרות מהסוג הזה.

דווקא את הנובלה שעת הכוכב התחלתי עם תקווה מסוימת לעלילה ולעניין גדול יותר מצדי, כי היא מתארת דמות של מספר שנתקל באישה אקראית ברחוב והיא מטלטלת בו משהו למרות שהיא רגילה למראה (נשמע כמו התחלה של עלילה) – הוא מחליט לספר לנו את סיפורה. אבל מהר מאוד המחבר הזה קורע את הקיר הרביעי (שובר בחמת זעם אפילו הייתי אומר) ובעצם מתוודה שאין לו מושג מי זאת האישה הזאת, והוא רק ממציא, ואז מחזיר אותנו לסיפור אבל שוב עוצר בכל מיני התלבטויות שהוא משתף אותנו. זה מעניין מאוד מבחינה אינטלקטואלית ויצירתית, ואספתי מספר ציטוטים מהוידויים האלה שלו ואביא אותם פה מיד, אבל לפני כן אגיד על זה משהו בגדול:

הכתיבה של ליספקטור הזכירה לי משהו מחוויית ההאזנה לג’אז או לרוק מתקדם; זה חכם, זה לא תמיד מתיישב בטבעיות בתפיסה החושית שלנו ומצריך מאמץ מצד הקורא/מאזין כדי להצליח ליהנות ולהבין שיש פה יותר ממה שאולי נראה לעין באופן שטחי (יותר מאוסף של צלילים חופרים אם נמשיך את ההקבלה) ואולי גם צריך להיות סופר/יוצר בעצמך כדי ליהנות מזה עד הסוף (כמו שג’אז מוגדר הרבה פעמים כמוזיקה למוזיקאים).
הרהרתי בשאלה אם יש דמיון בין הכתיבה שלה לזו של בורחס, אבל קראתי אותו ממש מזמן כך שאני מתקשה להשוות, אבל אני חושב שהכתיבה שלה יותר קוהרנטית משלו – כלומר השפה עצמה די פשוטה, פשוט ההתעקשות לרדת מכל קו עלילה שקצת יסחוף את הקורא קדימה, מקשה מאוד על הקריאה. ייתכן באמת שצריך לקרוא אותה כמו שירה – במנות קטנות ומעוררות השראה.

בסופו של דבר משעת הכוכב התרשמתי יותר והבנתי אותה (את הנובלה) הרבה יותר – זו כתיבה חכמה ורפלקסיבית עד אינסוף; אולי הייתי אומר אפילו שהנובלה הזו היא בבחינת חובת קריאה לסופרים (לא שאני מאמין במושג חובת קריאה, אבל זה נראה לי כמו משפט מתאים).

אני מזמין את מעריצי ליספקטור לספר בתגובות מה הכתיבה שלה עושה להם – לנסות לחדד את מה שאולי לא הצלחתי להתחבר אליו עד הסוף.

והרי הציטוטים הרפלקסיבים שאספתי מ”שעת הכוכב”:

“בסיפור – אני קובע מתוך בחירה חופשית כוזבת – יהיו כשבע דמויות, ואני אחת החשובות בהן, כמובן. אני, רודריגו ס.מ.. הסיפור, סיפור ישן-נושן, כי איני רוצה להיות מודרניסט ולהמציא לשון-דיבור במסווה של מקוריות. ככה שבניגוד להרגלי אתנסה בסיפור עם התחלה, עם אמצע ועם ‘gran finale‘, שבעקבותיו דממה וטפטוף הגשם” (עמ’ 134)
*

“אגב – אני מגלה עכשיו – גם אני איני חסר כלל לאיש, וגם מה שאני כותב מישהו אחר היה כותב. סופר אחר, כן, אבל צריך שיהיה גבר, כי סופרת עלולה להתבכיין ברגשנות.” (עמ’ 135)

*

“אני שואל את עצמי אם עלי להקדים את המאוחר ולשרבט כבר עכשיו איזה סוף. אלא שאני עצמי עדיין איני יודע בדיוק איך הדבר הזה ייגמר. וחוץ מזה, אני מבין שעלי להלך צעד אחר צעד בהתאם לפרק זמן מוגדר על ידי שעות: אפילו בעלי חיים מתמודדים עם הזמן. וזה גם התנאי שהצבתי לי בראש ובראשונה: לצעוד בעצלתיים למרות קוצר-הרוח התוקף אותי כלפי הבחורה הזאת.” (עמוד 137-138)

*

“אני צריך להוסיף משהו חשוב מאוד לתפיסת הסיפור: שהוא מלווה מתחילתו עד סופו בכאב שיניים קליל וקבוע, עניין של חומר שן חשוף. חוץ מזה, אני מבטיח שהסיפור הזה ילווה גם בקינת כינור שמנגן בו איש רזה בקרן רחוב. פרצופו צנום וצהוב כאילו כבר מת. ואולי באמת.” (עמ’ 144)

*

“אני לא המצאתי את הבחורה הזאת. היא החדירה לתוכי את קיומה” (עמ’ 149)

*

“(אם יש לקורא אמצעים וחיים נוחים, והוא יצא מתוך עצמו די לראות איך הוא לפעמים האחר. אם הוא עני, מן הסתם לא יקרא אותי, כי למי שרעב קל מציק לו בלי הרף, לקרוא אותי זה בעצם מותרות. אני ממלא כאן תפקיד של שסתום-ביטחון שלכם ושל החיים המשמימים של הבורגנות הבינונית […]” (עמ’ 150)

*

“(כל-כך משעמם לעסוק בעובדות, היומיומי מחסל אותי, אני מתעצל לכתוב את הסיפור הזה שהוא רק פורקן. אני רואה שאני כותב מחוץ ומעבר לי. אני לא נוטל עלי אחריות למה שאני כותב עכשיו.)” (עמ’ 187)

*

“אלי, אלי, רק עכשיו נזכרתי שאני מתים. אבל – אבל גם אני?!” (עמ’ 200)

// קשרי משפחה / שעת הכוכב, קלאריס ליספקטור. מפורטוגזית: מרים טבעון. הוצאת הספריה החדשה. 200 עמ’.