(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 17/8/19)

אחרי שורה של ספרים כבדים ניצלתי איזה קופון שהיה לי באודיבל וקניתי את הספר “השינה הגדולה” של ריימונד צ’נדלר להאזנה, בתקווה שקלאסיקה בלשית תעביר לי את הקריאה בכיף.

בעבר קראתי ספר אחר שלו שהגיע אלי – “פלייבק” – ובסך הכל נהניתי ממנו למרות שהיו לי אי אילו הסתייגויות, ואני זוכר שאז אמרו לי שזה ספר פחות טוב שלו, ועדיף לקרוא את אחד המרכזיים; לכן נשאר לי בראש שאני צריך פעם לנסות ספר מפורסם יותר שלו, ולמה לא להתחיל ברומן הראשון בכיכובו של הבלש פיליפ מרלו – “השינה הגדולה”.

ובכן, האמת היא שהמסקנה הסופית שלי לגבי “השינה הגדולה” דומה במהותה למה שחשבתי בזמנו על “פלייבק”, אבל הפעם סדר התחושות שלי במהלך הקריאה היה קצת הפוך. בעוד שבקריאת “פלייבק” נהניתי מיד להכנס לאווירה הנוארית הזאת, שהפכה כל כך איקונית לא מעט בזכות צ’נדלר והעיבודים הקולנועיים לרומנים שלו – ל”השינה הגדולה” התחלתי להאזין בחוסר חשק, ורק אחרי שהכרחתי את עצמי להיפטר מכל ההסתייגויות, יכולתי להתמסר קצת יותר לסיפור.

ההסתייגויות העיקריות שלי מהספרות הזאת טובלות עמוק באנכרוניזם (אני יודע שבכל זאת יכתבו לי בתגובות שזה אנכרוניסטי, למרות שהצהרתי שאני מודע לזה, אבל אין מה לעשות): ראשית, ככל שהמודעות הפמיניסטית שלי התפתחה, אני מתקשה לקרוא דמויות נשיות נואריות כאלה, וגם את ההתייחסות של הבלש אליהן (הן תמיד משהו בין חלשות ומשוגעות למניפוליטיביות וצבועות, ובכל מקרה הן מפתות בכל דרך אפשרית). זה משום מה קשה לי יותר לקריאה מאשר הדמויות הנשיות של המאה ה-19, שכל הזמן מתעלפות ונופלות למשכב; שם איכשהו קל לי לעשות יותר את ההפרדה ולהתייחס לזה כסיפור שנכתב בתקופה מסוימת ובהקשר מסוים.

בעיה נוספת היא היעדר עומק רגשי כלשהו מצד הדמויות – שוב, לא חכמה לשפוט ממרומי 2019 את ממציא ספרות הנואר, אבל בסוף אני קורא את הספר היום ומנסה לשקף את ההרגשה שלי בזמן הקריאה.

במובן מסוים, דווקא העובדה שהז’אנר שצ’נדלר התחיל הפך כל כך פופולארי (הסוגה נקראת לפי ויקפדיה הבלש הפרטי הקשוח – Private Eye או Hard Boiled Detective), גרמה לדעתי לספרות שלו להתיישן, כיוון שאופן הכתיבה הזה הפך קלישאתי, ומאז שצ’נדלר כתב את ספריו אנחנו חזינו בהתפתחות והעמקה בז’אנר הבלש בספרות, בטלוויזיה ובקולנוע (לעומת הרומנים הגדולים של המאה ה-19 שכבר לא כל כך כותבים בסגנון שלהם ובהיבט מסוים זה מאפשר להם לשמור על הייחוד שלהם).

כדי לסתור את עצמי מעט, אגיד שדווקא אל מול הבלשים של ז’ורז’ סימנון ואגתה כריסטי לא הרגשתי את אותה תחושה, גם אם ברור שהם מיושנים; איכשהו יש בהם משהו שבקריאה עכשוית נדמה כספרותי יותר וקצת יותר עגול – אבל אני מודה שאני לא בטוח עד הסוף אם זה ההסבר להבדלים שחשתי בין הקריאה בהם לקריאה בצ’נדלר (מוזמנים להציע אפשרויות בתגובות).

על כל פנים, מבחינתי “השינה הגדולה” לא ממש עומד במבחן הזמן של הקורא התם, שרוצה ליהנות מספר מבלי לעשות לו הנחות ולהבין את הקשרי הזמן ואת החלוציות של צ’נדלר. זה לא אומר שצ’נדלר לא ניחן במקוריות ספרותיות יוצאת דופן או שצריך להשליך אותו מהפנתאון הספרותי; אלא שהחיקויים והשעתוקים שקמו לספרות שלו (יחד עם שינויים אחרים שקרו בעולם) גרמו לה לדעתי להתיישן במידה רבה.