כמה מילים על “בדרך אל החתולים” מאת יהושע קנז (הוצאת עם עובד)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 14/8/19)

זה הספר הרביעי בפרוייקט המתחדש שלי של קריאת ספרות מקור (נכון יותר האזנה לספרות מקור), והבנתי פתאום שאני צריך ליצור עבורו האשטאג, כי אחרי כל פעם שאני כותב על ספר שואלים אותי איזה ספרים קראתי קודם ומה חשבתי עליהם. אז הנה: #פרוייקט_ספרות_מקור.

“בדרך אל החתולים” הוא הספר הראשון בפרוייקט שנהניתי ממנו מבלי להתאמץ – כלומר לא הייתי צריך זמן התרגלות והתמסרות כדי להכנס לספר כפי שקרה עם הספרים הקודמים. וזה כבר משמח, כי התחלתי לחשוש שהפרוייקט הזה יהיה מאבק סיזיפי מתמיד.

היה פה צירוף של כתיבה שדיברה אלי + קריינות טובה של מולי שולמן – שהוא בין הקריינים היחידים שנוח לי איתם ולא חורקים לי (הצרה בלהאזין לכמה ספרים שמקריא אותו אדם, היא שפתאום דמות של אצילה אנגלית שנוסעת על האוריינט אקספרס נשמעת דומה מדי לדמות של אישה זקנה בבניין תל אביבי ישן וזה מעט מבלבל. אבל זה מסיכוני ההאזנה לספרים).

כמו תמיד אספר על העלילה בקצרה למי שלא קרא: הסיפור מסופר מנקודת מבטה של אישה מבוגרת בשם יולנדה מוסקוביץ’, שלאורך רוב הספר נמצאת בבית חולים בגלל בעיות ברגליים ובהליכה, ולמעשה מתארת את חיי היומיום במחלקה. הספר מלווה אותה לאורך משהו כמו שנה, כשבסוף הספר היא חוזרת הביתה, לדירתה בקומה הרביעית (בלי מעלית), ממנה היא לא יכולה לצאת בגלל הבעיות ברגליים.

לקרוא לתיאור הנ”ל עלילה זה אולי קצת מוגזם, אבל זה סיפור המסגרת שבתוכו מתרחש הקסם של קנז – קסם שקשור בעיקר ביכולת שלו לתפוס במדויק את דרך דיבורם, התנהגותם וחשיבתם של בני דור מסוים, שברובו היגר לפה ממדינות אחרות ומצא את עצמו מזדקן במקום הזה, בין דירות שיכון לבתי חולים ומוסדות סיעודים אחרים.

שני דברים מצאו חן בעיני במיוחד בכתיבה של קנז. ראשית, הדבר שציינתי קודם – הוא תפס בדיוק את השפה של בני הדור ההוא שאני מרגיש שהכרתי כל כך טוב (יש משהו מאוד אשכנזי בדמויות שהוא מתאר, לפחות לפי היכרותי את האשכנזים בני הדור הזה, למרות שהדמויות המרכזיות בסיפור דוברות לדינו ולפיכך לא שייכות ליהדות אשכנז); הדיוק המרהיב שלו בבניית השפה שלהם ודרכי הביטוי, מקים את הדמויות לתחייה ומאפשר לקורא להישאב בקלות אל תוך הסיפור הכל כך ריאליסטי הזה. במובן מסוים, במשך זמן ההאזנה לספר חייתי בתוך בית החולים הזה ואחר כך בביתה של יולנדה, כמו ילד שחי עם סבתא שלו ומקשיב לה מדברת עם חברותיה.

שנית – היכולת שלו לייצר עלילה מעניינת בתוך עולם שבעצם לא קורה בו משהו מיוחד או דרמטי. אני אפילו לא בטוח עד הסוף איך הוא עשה את זה, כנראה באמצעות יצירת הזדהות עם הרגשות של הדמויות, והיכולת שלו לחשוף בפני הקורא את הפער בין מה שהדמויות חושבות לבין הצורה שבה הן מתנהגות, אבל מה שחשוב זה שמה שהוא לא עשה שם – זה עובד.

כשכתבתי בגוגל “בדרך אל החתולים” כדי לחפש את התמונה של הספר, ראיתי שבהארץ כתבו ב-2011 ביקורת על הסרט שנעשה על פי הספר והכותרת היא “מעורר אמפתיה, לא רחמים” (אם אתם מחבבים אנקדוטות שוליות, אז את הביקורת כתבה טל לוין, שגם ישבה לידי פעם בקורס ללימוד צרפתית באוניברסיטה – כשהדמות הראשית כאן היא מורה לצרפתית – וגם הייתה לאחר מכן עורכת שלי בעכבר העיר).
לא ראיתי את הסרט, אבל כשהסתכלתי על הכותרת הזו והרהרתי בה, חשבתי שאני דווקא לא מזדהה איתה בכל הקשור לספר; במהלך הקריאה הרגשתי גם רחמים, אולי אפילו רוב הזמן ריחמתי על יולנדה וחברותיה, אבל היו בזה גם רחמים עצמיים – כי ההבדל בין רובינו לבינה הוא רק עניין של כמה שנים.
הרחמים עליה ועל חברותיה הם הרחמים על עצמנו העתידיים, ואולי גם על הקרובים שלנו שחיו חיים דומים ולא מספיק התייחסנו אליהם או הבנו אותם ואת העולם שלהם. במובן מסוים ריחמתי על סבתא שלי, והקריאה בספר הזה הרגישה מעט כמו חיבור מחדש איתה ונסיון להקדיש זמן וחמלה וסבלנות כדי להכיר ולהבין את העולם שלה.

על כל פנים, זה הספר שעד עכשיו, כאמור, הכי נהניתי ממנו בפרוייקט המחודש הזה; הוא לא דיכא אותי כמו שחשבתי שאולי יקרה – הוא עניין אותי ונהניתי לשהות עם יולנדה וחברותיה.
אני ממליץ עליו בחום.