כמה מילים על הספר “אלוהי הדברים הקטנים” מאת ארונדהטי רוי (זמורה ביתן בשיתוף עם הד ארצי/מעריב)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 10/8/19)

 

סיימתי להאזין לספר הזה כבר לפני יותר משבוע ולא כל כך התחשק לי לכתוב עליו כי לא הייתה לי דעה מגובשת מספיק. אבל אני משתדל לכתוב כאן על כל ספר שאני קורא, תוך נסיון לשקף משהו מחוויית הקריאה, אז אנסה גם הפעם.

הכותרת של הדעה הלא מגובשת שלי היא משהו כזה: ספר מעניין, מרגש ועצוב מאוד בהרבה חלקים, אבל לא הצלחתי להתחבר אליו עד הסוף. כלומר נהניתי ממנו בסך הכל, אבל היה חסר לי משהו (שעוד לא הצלחתי להבין לגמרי מה הוא ואולי תוך כדי כתיבה אבין) כדי שיהפוך לספר שגורם לי להשתאות מולו.

העלילה בקצרה למי שלא קרא: בסוף שנות ה-60, בכפר קטן במחוז קרלה בהודו, חיים תאומים בשם רהל (בת) ואסתה (בן) עם אם חד הורית, סבתא עיוורת, דוד מרקסיסט ועוד כמה דמויות ייחודיות. מרכז הספר מתאר את האירועים שהתרחשו בכמה ימים שבהם הגיעה לבקר אותם בת דודם הצעירה שחיה באנגליה, וכבר בתחילת הסיפור נמסר שהיא מתה במסגרת הביקור הזה – זה הרגע המכונן בחיי המשפחה, שאחריו שום דבר כבר לא היה אותו דבר.

העלילה מתוארת בקפיצות אחורה וקדימה בין הזמנים, כשלפרקים קצרים קופצים 20 שנה קדימה, כשרהל היא כבר אישה בוגרת שמגיעה מאמריקה לבקר את אחיה התאום בהודו – זוהי למעשה מסגרת הסיפור.

טכניקת הסיפור הזאת גורמת לכך שבשלבים מוקדמים של הספר נדמה שהעלילה מעט פרומה, שמסופרות כל מיני אנקדוטות על כל מיני דמויות גם אם לא בהכרח ברור לנו למה זה קשור; אבל ככל שמתקדמים בקריאה, הקשרים בין האנקדוטות והסיפורים מתהדקים, עד שאירוע שידענו את אחריתו כבר בתחילת הסיפור הופך פתאום לדרמה מרגשת ומותחת.

ולכן, ככל שהתקדמתי בספר, הערכתי יותר ויותר את המעשה הספרותי של רוי, שמספר סיפור מרגש ועצוב בצורה מתוחכמת ואינטליגנטית שמצליחה להמנע מקלישאות ספרותיות רבות שמאפיינות סאגות משפחתיות כאלה.
עם זאת, כאמור, היה חסר לי משהו; אולי הפירוק וההרכבה של העלילה, שפנו אל הצד האינטלקטואלי שלי, פגמו בצד הרגשי. אמנם הספר בסופו של דבר פורט על נימי הרגש, ואם הייתי אדם שבוכה אז כנראה שזה ספר לבכות בו (אני לא גאה באי הבכי, זו פשוט פונקציה שלא ממש קיימת אצלי – אני גם לא כל כך צוחק בקלות. אולי אני מת מבפנים), אבל ייתכן שהבחירה של רוי בשיטת הפירוק וההרכבה של העלילה ניתקה אותי מעט מהיכולת להסחף אחרי הדמויות ולהרגיש אליהן חיבור אותנטי.

על כל פנים זה ספר טוב מאוד, גם אם לא יכנס לרשימת הספרים האהובים עלי.