כמה מילים על “דפוק וזרוק בפריז ובלונדון” מאת ג’ורג’ אורוול (הוצאת כנרת)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 5/8/19)

אני לא בטוח מה היו הציפיות שלי מהספר הזה לפני שהתחלתי לקרוא בו, אבל אני לא חושב שהוא עמד בהן, כי רוב הזמן לא נהניתי ממנו, למרות שהוא לא היה קשה לקריאה במיוחד מבחינת השפה שבה הוא כתוב (ואפילו גודל הפונט והריווח של העמוד יחסית סבירים).

אספר קודם את העלילה בקצרה למי שלא קרא: אורוול מספר על חייו בפריז כאדם ללא הכנסה קבועה בתחילה, עד שהוא מתחיל לעבוד כשוטף כלים במסעדת בית מלון, שאז מצבו לא באמת משתפר בהרבה. לאחר מכן הוא עובר ללונדון בעקבות עבודה שמובטחת לו, אך העבודה מתעכבת והוא נאלץ לחיות כמה חודשים כנווד המתהלך ברחובות בתקווה לשרוד עוד יום.

ואחזור לדעתי על הספר. אורוול מצליח במה שהיא כנראה המשימה שלו – להעביר לקורא מה זה אומר להיות עני ונדכא (או דפוק וזרוק) בפריז ובלונדון. איך מעבירים ימים שלמים בלי לאכול, איך ממשכנים כל מיני פריטי לבוש תמורת עוד כמה פרוטות שיאפשרו לשרוד את היום, איך נראים חייהם של האנשים השקופים שנמצאים מאחורי הקלעים במסעדות – שוטפי הכלים שאפשר להחליף אותם בקלות בכל רגע וכך הלאה. בלונדון הוא מתאר את מוסד “הספייק”, מעין אכסנייה זולה לנוודים שמספקת להם קורת גג ללילה אחד בלבד תחת כל מיני חוקים (כלומר מאלצת אותם להמשיך לנדוד למחרת).

יש עדיין משמעות לתיאורים האלה גם ב-2019, אבל לבטח הם היו סנסציוניים הרבה יותר כשראה אור בשנת 1933. מי שקרא את “רעב” של קנוט המסון, ועוד לא מעט ספרים שעוסקים בעוני, מכיר את החוויה שבקריאת ספרים מהסוג הזה, שמצד אחד מתארים עד כמה העוני מזוויע, אבל איכשהו יוצרים לו גם הילה מסוימת. כאילו אלה החיים האמיתיים, המפרכים, אלה שמאפשרים אחר כך ליהנות מכל ארוחה טובה שמשיגים או אפילו מפרוסת לחם עם מרגרינה.

ובכל זאת, קראתי את הספר הזה באדישות מסוימת – התקדמתי מפרק לפרק בתקווה לסיים אותו ולשים אותו מאחורי. כאמור, קראתי כבר תיאורי עוני כאלה בעבר, ולמרות שלפרקים הם אכן זעזעו אותי ו/או עניינו אותי, מהר מאוד הרגשתי תחושת מיצוי (איכשהו, בזמן שה”עלילה” התרחשה בפריז, הייתה בי תקווה מטופשת שכשהיא תגיע ללונדון הדברים ישתפרו. כמובן שזה לא קרה).

מימד נוסף שקיים בספר, כמו בכל ספריו של אורוול שקראתי, הוא המימד האידיאולוגי-פוליטי (יש גם מימד אנטישמי אם כי ייתכן שהוא נאמן למציאות – כלומר שהוא מתייחס ליהודים כמילת גנאי כפי שהתייחסו גם במציאות באותם איזורים ובאותה תקופה): בסופו של דבר הוא רוצה להראות עד כמה שקופים האנשים החלשים בחברה שמשרתים אותנו ומנקים לנו, עד כמה חייהם הם חיי גיהנום, ועד כמה נחוצה מדיניות סוציאליסטית הוגנת שתאפשר לכל בני האדם לחיות בכבוד ולא להגיע לחרפת רעב.

אני לא מתנגד לתפיסה הזאת (אם כי אין לי עניין להעלות אותה פה לדיון), אבל היא לא הפכה את הספר מבחינתי ליותר טוב או יותר מעניין, גם אם אני מכיר בחשיבות שלה כמעשה פוליטי – להבהיר לאנשי מעמד הביניים ומעלה מה זה אומר להיות עני מרוד.

כך שלסיכום אוכל לומר שלמרות שלא מדובר בספר קשה לקריאה או ארכאי, לא נהניתי במיוחד לקרוא בו, גם אם לפרקים הוא היה מעניין וסביר להניח שתיאורים רבים ממנו יחרטו בזכרוני.

// דפוק וזרוק בפריז ובלונדון, ג’ורג’ אורוול. מאנגלית: סמדר מילוא. הוצאת כנרת. 239 עמ’.