(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 26/7/19)

  

הספר השלישי בפרוייקט המתחדש שלי להיכרות עם קלאסיקות עבריות היה “אדם בן כלב” מאת יורם קניוק.

תזכורת לפרקים הקודמים: אין לי משיכה טבעית לספרות עברית ולכן אני מרגיש שיש לי חור בהשכלה (חור שהקטנתי עם השנים אבל הוא עדיין עמוק להפליא); החלטתי לנסות להשתמש באופציית האודיו שאולי תאפשר לי לגשת לספרים האלה בקלות רבה יותר ולא לדחות אותם עד אין קץ.

לבושתי זה גם הספר הראשון של קניוק שאני קורא, למרות שיש לי כמה ספרים שלו בבית.

לפני שאגיע לדעתי על הספר, אספר עליו בקצרה: הספר כתוב לאורך רוב חלקיו כמעין זרם תודעה של הדמות הראשית – אדם שטיין – שהיה בעברו איש קרקס יהודי-גרמני ובמחנה ההשמדה הופקד עליו לשמש כליצן בדרך למשרפות, ובמקביל שימש ככלבו האישי של מפקד המחנה ומשפחתו (כלומר ללכת על ארבע, לנבוח, לאכול מזון כלבים וכו’). כמה שנים אחרי המלחמה הוא עולה לישראל, ועברו הקשה הופך אותו לסכיזופרן שמאושפז בבית משוגעים בערד שנבנה במיוחד עבור ניצולי שואה.

הקוראים מתוודעים דרך זרם התודעה גם להווה בבית המשוגעים, וגם לעברו ככלב וכליצן, ולא תמיד ברור מה אמת ומה בדיון.

הספר ראה אור בשנת 1968, שנים ספורות בלבד אחרי משפט אייכמן, שהביא לראשונה לקדמת הבמה הציבורית בישראל את ניצולי השואה וסיפוריהם. במובן הזה, ברור שקריאת הספר עם צאתו לאור הייתה שונה לחלוטין מקריאה בו בשנת 2019. מאז נחשפו כמויות מידע בלתי נדלות בנושא, ורובנו חמושים בתודעה שונה לגמרי לגבי השואה וניצולי השואה, מאשר הציבור הישראלי ב-68.

לכן אחלק את ההרהורים שעלו לי בעקבות הקריאה לשני חלקים:

א. מבחינת הנאה מהקריאה – הספר קשה מאוד לקריאה, גם בגלל התכנים הקשים, אבל בעיקר בגלל זרם התודעה וחוסר הקוהרנטיות. אין ממש עלילה, ורוב הזמן הקורא נמצא בתוך מוחו המסוייט והקדחתני של אדם שטיין, בלי לדעת אם המעשים שהוא מתאר את עצמו עושה (מתנהג ככלב למשל, או משוחח עם כל מיני אנשים) באמת קורים במציאות או רק בתוך הראש שלו.

אז אני לא יכול להגיד שנהניתי – זה היה קשה, ואני מניח שזו גם החוויה שקניוק כיוון לה. היו רגעים מעניינים, והיו גם רגעים קוהרנטים יותר (במיוחד כשעוברים מהתודעה של אדם אל דמויות אחרות), אבל בסך הכל מדובר בקריאה עמוסה ומתישה – כמו מוחו של ניצול שואה מלא אשמה ונקיפות מצפון.

ב. בכל הקשור לזוית ההיסטורית של הכתיבה על ניצולי השואה – תהיתי תוך כדי האזנה האם הספר הזה באמת הביא את קולם של ניצולי השואה, או דווקא יצר סטיגמות מוגזמות לגביהם, כמשוגעים ומסכנים.

עד היום כולנו רגילים להסתכל על ניצולי שואה כמסכנים, בעוד שרובם הגיעו לכאן מהתופת והקימו חיים לתפארת, הקימו משפחות, עבדו במשק (חלקם התברגו בצמרת המדינה) וחיו את חייהם כמו רוב הישראלים. גם היום כשמדברים על ניצולי שואה עם מקררים ריקים, לרוב מתייחסים לניצולי שואה שעלו מבריה”מ לשעבר, והגיעו לכאן בשלב מאוחר בחייהם, ללא שפה, פנסיה, אמצעים וכו’. רוב ניצולי השואה שחיו פה ב-68 ניהלו חיים רגילים לגמרי (עד כמה שאפשר לכנות חיים כלשהם רגילים, אבל הכוונה שהשגעון הנראה לעין לא אפיין את רובם הגדול).

ולכן בהסתכלות מ-2019, חשבתי שאולי גם הייתה תופעת לוואי לספר הזה (תופעת לוואי שהגיעה גם מיצירות ישראליות אחרות), והיא הקיבוע של ניצולי שואה כמשוגעים. זה נעשה כמובן מכוונה טובה – לנסות להעביר לנו מה זה אומר מבחינה נפשית לחוות חוויות כאלה, אבל אני לא בטוח שהתרבות הישראלית לא עשתה עוול לניצולי השואה לאורך השנים.

אם לחזור לספר – הוא אמנם יוצר חוויה מעניינת אצל הקורא שמסכים להמשיך לקרוא בו למרות הקושי, אבל אני לא חושב שהייתי ממליץ עליו למישהו. מסוג הספרים שהם אבן דרך חשובה בספרות הישראלית, אבל הקריאה בהם מעיקה מדי.

כך שבסיכומו של דבר למדתי כמה דברים על כתיבה ועל דרך לתאר שגעון וסכיזופרניה בספרות, אבל זה לא הספר שיצור אצלי חיבה חדשה לספרות העברית.