כמה מילים על “בדם קר” מאת טרומן קפוטה (הוצאת כתר)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 13/7/19)

הספר הזה שוכב אצלי על המדף כבר שנים, ואיכשהו לא הצלחתי להביא את עצמי להוריד אותו משם עד לאחרונה, משתי סיבות עיקריות לדעתי:

1) יש לי נטייה להתפרש לרוחב בעולם הספרות, ולפיכך אם קראתי ספר אחד של סופר חשוב, אני לרוב לא ארגיש דחף אדיר להמשיך לקרוא את כל הספרים שלו. אני אוהב להכיר סגנונות כתיבה, ואחרי יצירה אחת של סופר לרוב אני מרגיש שהבנתי את הכיוון (אני לא מצדיק את עצמי, זה מעין מהלך שקורה לי באופן טבעי – זו לא עמדה אידיאולוגית). ולכן, בגלל שקראתי את “ארוחת בוקר בטיפאני” לפני שנים רבות, דחיתי את ההגעה ל”בדם קר”, למרות שידעתי שהוא עטור שבחים.

2) ידעתי שזו יצירה שהיא בין פרוזה לדוקומנטרי, על רצח שאירע מתישהו בארה”ב, וכיוון שאני לא מחובבי הז’אנר, זה גם לא עשה לי חשק מיוחד.

אבל מרגע שהאודיו נכנס לחיי הוא איפשר להתמודד עם כל אותם ספרים שדחיתי את ההגעה אליהם, וכך קרה עם “בדם קר” שהאזנתי לו באנגלית (למרות שכאמור יש לי עותק בעברית בבית).

לפני שאגיע לדעתי על הספר רק אספר בקיצור נמרץ במה מדובר, למי שלא מכיר: בשנות 1959 נרצחה משפחה שלמה בעיירה הולקומב בטקסס – משפחת קלאטר (4 נפשות). זה קרה בלי שום מניע נראה לעין. הספר מתאר בצורה שאנחנו מכירים היום היטב מסדרות ה- True Crime בטלוויזיה את הימים שלפני הרצח, את ליל הרצח, את המרדף אחר הפושעים, את חייהם של הפושעים עצמם, את המשפט ואת גזר הדין.

קפוטה יצר פה ז’אנר חדש של ספרות שמשלב בין עיתונאות לפרוזה, כשמצד אחד הוא נצמד לחלוטין לעובדות שאסף בתור עיתונאי הניו יורקר שליווה את הפרשה, אך הוא לא מציג זאת בצורה עיתונאית, אלא יוצר עלילה עם דמויות שיש להן עולם פנימי, מחשבות והרהורים וכך מזליף בדיון לתוך הפרטים היבשים וקושר הכל ביחד לכדי יצירה מרשימה.

מבחינת חוויית הקריאה, בפתיחת הספר מעט השתעממתי, כי קפוטה מתחיל לתאר קודם את משפחת קאלטר, שבשלב זה (אם לא קראתם לפני כן על הפרשה), הקוראים לא יודעים עליהם כלום ובמי מדובר; אחר כך הוא עובר לתאר את חייהם של הפושעים, ושוב – אנחנו לא יודעים שהם הפושעים ומי אלה בכלל. לכן זה קצת מתיש בהתחלה, לקרוא על חיי היומיום והמחשבות של דמויות שלא ממש מייצרות עלילה, אלא רק חיות את חייהן.

אבל מרגע שהדברים מתכנסים לכדי משהו, ואתה מתחיל לקבל מושג מי זו כל דמות, חוויית הקריאה משתפרת והספר מתחיל לעטוף אותך ושואב פנימה.

מצד אחד אני יכול להגיד שהתעניינתי בספר, התרשמתי מקפוטה והדרך בה בנה העלילה, והיו לא מעט רגעים עמוקים ומעוררים מחשבה או מעוררי רגש.

מצד שני יש משהו שמעיב על הקריאה בספר ב-2019, והיא העובדה שנחשפנו לכל כך הרבה יצירות דוקומנטריות מעולות בז’אנר הזה – ואמנם קפוטה הוא האב הרוחני של כולן, אבל קשה מאוד להתלהב מהיצירתיות והחדשנות של “בדם קר” באותו אופן שאפשר היה להתלהב מהרגע שיצא לאור ועד לפני 10-20 שנה. ואפילו להיפך, הקצב של קפוטה הרבה יותר אטי ממה שנהוג היום בתחום – הוא גולש לו לאטו לאורך הפרשה ובתיאור חייהן ומעשיהן של הדמויות, מבלי ליצור המון שיאים דרמטיים.

כך שאמנם בסך הכל נהניתי מהקריאה בספר, אבל הוא לא השפיע עלי עמוקות ולא הביא אותי להשתאות, כמו שיתכן והיה קורה לי אם הייתי קורא אותו לפני 20 שנה (קובי מידן בדיוק סיפר עד כמה הושפע מהקריאה בספר בשנות ה-70, ושזה כנראה אחד מהספרים הטובים ביותר שקרא מעודו).