(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 22/6/20)

את “חיים קטנים” התחלתי לקרוא באנגלית ממש כשהוא יצא לאור בשנת 2015 ולא התרשמתי במיוחד אז החלטתי לזנוח אותו ברבע הראשון (כי למה להמשיך לקרוא ספר באורך 800 עמודים באנגלית אם אתה לא מתלהב ממנו). לכן כשהוא יצא בעברית ב-2018 לא חשבתי שיש איזשהו סיכוי שאגש אליו שוב; אלא שבחודשים לאחר צאתו החלו רבים לדבר עליו ונוצר סביבו ויכוח ער בין אלה שלא סבלו אותו וחשבו שהוא פורנוגרפי ורדוד לבין אלה שחשבו שהוא ספר מדהים, אחד הטובים שהם קראו בחייהם.

בדרך כלל FOMO ספרותי לא משפיע עלי, אבל בדיונים על הספר הזה היו שני אלמנטים ששכנעו אותי לנסות לקרוא אותו בכל זאת: 1) גם בקרב האנשים שאהבו אותו וגם בקרב האנשים ששנאו אותו היו רבים שאני מעריך את דעתם וטעמם הספרותי. 2) אלה שנהנו מהספר דיברו כל הזמן על כך שהם לא יכלו להפסיק לקרוא, נשימתם נעתקה ועוד שלל דיווחים כאלה, ואלה שהתנגדו אמרו שזו התעללות לשמה ופורנוגרפיה דוחה; ואני הסתקרנתי מאוד לדעת מה זה הדבר הזה שעוצר נשימות לאחדים ומגעיל כל כך אחרים.

כיוון שכבר כתבתי שתי פסקאות בלי להגיע לקריאה שלי עצמה, אגיד לממהרים מביניכם שבגדול אני מאלה שיש להם הרבה ביקורת על הספר – אבל אני חושב שהדעה שלי קצת יותר אמביוולנטית, אז יש טעם להמשיך לקרוא J

*

כפי שכתבתי, ניגשתי לקריאה בציפיה לבחון מהו הדבר המזעזע/מדהים שקורה לדמויות, אבל לצערי גיליתי ששום דבר מזה לא קורה עד בערך מחצית הספר; יש כמה אפיזודות שמוזכרות לפני כן, אבל ככלל לא קורים דברים דרמטיים במיוחד עד לשלב הזה – דבר דיי מתסכל כשמדובר בספר של 640 עמ’ בעברית. אין לי ספק שאם לא הייתי שומע כאלה המלצות מרהיבות עליו, הייתי נוטש אותו כפי שעשיתי בקריאה הראשונה – לא בגלל פורנוגרפיה אלא מטעמי חוסר עניין מיוחד. אמנם הספר קריא (לא מדובר בשעמום מחץ), אבל יש תחושה די סתמית, וכשאתה יודע שמחכים לך עוד כל כך הרבה עמודי קריאה אתה נוטה לייאוש.

ובכן, הגיע הזמן לספר בקצרה על העלילה: “חיים קטנים” מספר בעיקר את סיפורו של ג’וד סנט פרנסיס – שבתחילת הספר הוא ושלושת חבריו הקרובים (וילם, ג’יי.בי ומלקולם) נמצאים בשנות העשרים לחייהם ולאורך הספר הקוראים נחשפים לרוב שלבי חייו, כשחלק נכבד אחר מוקדש לוילם (ג’יי.בי ומלקולם הרבה יותר שוליים). זו למעשה העלילה, אף על פי שהספר לא מתחיל מג’וד ובמהלך הדרך הוא גולש לדמויות אחרות, בסופו של דבר הספר הזה הוא עליו.

אני לא אכנס לספוילרים, אבל רק אגיד שלג’וד יש חיים קשים, והחלקים היותר קשים בהם מתחילים להתגלות לקראת מחצית הספר (זה השלב שבו מתחיל הויכוח בין מי שקרא את הספר על עוצר נשימה מול פורנוגרפי).

*

ובחזרה להתרשמות שלי: כאמור, החצי הראשון של הספר לא מספיק עניין אותי – הוא אמנם כתוב בצורה קולחת, אבל לא קורה בו הרבה; רוב הדברים שמתרחשים בו הם רקע למה שיבוא בהמשך. וגם הכתיבה של ינגיהארה לא הרשימה אותי; כלומר, היא כותבת באופן שהוא קריא אבל קצת חסר אופי וייחוד.

ואז סופסוף הגעתי לגביע הקדוש – החלקים המרגשים/מזעזעים. בשלב הזה קצב הקריאה באמת מעלה הילוך, אתה רוצה לדעת מה קורה ולאן זה יוביל (ובגדול מה יקרה ומה קרה לג’וד). היה ניתן לצפות שמאותו רגע והלאה אגמע את הספר בשלוקים גדולים, אבל זה לא בדיוק מה שקרה. אחרי שחווים חלקים מהחיים הקשים של ג’וד, יש חזרה לקריאה יותר רגועה/משעממת עד שינגיהארה מייצרת עוד דרמה שפתאום מעלה המתח או את הקושי של הדמויות או את שניהם. אפשר להגיד שהיא עושה את זה באופן שהוא קצת דרמטי מדי לספרות איכותית, אבל האמת היא שזה עושה את העבודה.

*

כל מי שקרא ספרים ארוכים יודע שאחד היתרונות של רבים מהם הוא שכשאתה מגיע לחלקים האחרונים, כבר בילית כל כך הרבה זמן עם הדמויות שהחיבור שלך אליהם הוא הרבה יותר עמוק מאשר בספרים קצרים; וזו אכן התמורה שמקבלים גם קוראי “חיים קטנים” כשהם מגיעים לשלבים האחרונים של הספר – הרגש נסחט מהם ועולה על גדותיו.

לקוראים של ספרות “ספרותית” או “איכותית” (אני לא יכול שלא לשים את זה במרכאות) לא מזדמנים יותר מדי ספרים שמציפים בהם רגשות בעוצמה ש”חיים קטנים” מצליח להציף. אחת הסיבות לכך היא שכדי לייצר עוצמה כזאת של רגשות אצל הקורא, חייבים להשתמש באלמנטים הרבה פחות עדינים וליריים. בוא נגיד שאם הדברים שאני כותב עכשיו יקטעו ותהיה הודעה שבזמן שכתבתי את שורות אלה לקיתי בהתקף לב ומתתי, פתאום כל מה שכתבתי לפני כן יהפך להרבה יותר דרמטי ומעניין.

אבל לצערכם אני עדיין חי, ולכן הרשימה הזאת לא תסחט מכם רגש ודמעות.

*

יש עוד כל מיני אלמנטים בספר שאי אפשר לדון בהם מחשש לספוילרים, ולכן אנסה לחתור לסיום וסיכום.

אני לא חושב ש”חיים קטנים” הוא ספרות טובה; למעשה אני חושב שהוא ספרות לא טובה, בעיקר בגלל איכויות הכתיבה, העריכה הלא קיימת (אפשר היה לקצר בחצי) והשימוש באלמנטים דרמטיים גסים לסחיטת רגש.

אבל עם זאת אני גם חושב ש”חיים קטנים” הוא ספר שמספק (למי שקורא בו עד הסוף) חוויית קריאה חזקה, כזאת שלא פעם מאיצה את הדופק, ותחושה שעברתם חוויה די משמעותית בזמן הקריאה. זה לא מעט בשביל ספר וזו אחת הסיבות שלפחות לחלק מהאנשים כדאי ושווה לקרוא אותו.

ולסיום יש משהו בולט מאוד בספר הזה שאין לי משהו מיוחד להגיד עליו, אבל מעניין אם יש פה אמירה כלשהי של הסופרת או שזו סתם מה שהתחשק לה לעשות: אין נשים בספר. כלומר יש כמה, אבל הן מופיעות בצורה כל כך מינורית שבקושי אפשר לזכור שהן קיימות – הן יותר סוג של אביזרים נלווים. אין לי מושג מה זה אומר, אבל זה כל כך בלט שהרגשתי צורך לפחות לציין את זה.