(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך  27/6/19)

  

מדי פעם עולים דיונים בקבוצות ספרותיות על ספרות מקור אל מול ספרות מתורגמת, ומהתרשמותי (שלא מגובה בנתונים) יש רוב שמעדיף לקרוא ספרות מתורגמת על פני ספרות מקור. לצערי גם אני משתייך לרוב הזה, אם כי אני לא גאה במיוחד בהשתייכות הזאת.

באופן אינסטנקטיבי תמיד נמשכתי לספרות שלוקחת אותי לעולמות רחוקים במרחב ובזמן, ולא התאוותי לקרוא על שכונה ירושלמית בשנות ה-60, או חלילה על רחוב תל אביבי בשנות ה-2000. בעיה נוספת שהייתה לי תמיד עם ספרות מקור היא האמינות (כתבתי על זה פה באחת התגובות לא מזמן) – בעוד שאין לי מושג אם דמות נורבגית היא אמינה ובאמת ככה היא אמורה להישמע, כשמדובר בדמויות ישראליות הכל קרוב מדי, וכל פגם הכי קטן בולט והורס לי (ובאופן כללי אני מעדיף לקרוא על ג’ון מאשר על ירון).

אבל מצד שני, תמיד לא הרגשתי נוח עם העובדה ש-90 אחוז מהספרים שקראתי בחיי היו מתורגמים. גם מפני שבתור אדם שהתרבות פה חשובה לו, הייתי רוצה לתמוך בה ולצרוך אותה; גם כי השפה היא כלי העבודה העיקרי שלי, ולקרוא ספרות מתורגמת כל הזמן עלול להשפיע על אופן הכתיבה שלך, שתשמע מתורגמת. וגם כי רוב חיי הבוגרים אני עוסק למחייתי בתחום התרבות, וזה חור בהשכלה לא להכיר את הספרות שנכתבת פה.

בגלל הסיבה השלישית, כבר בעשור הקודם לחיי התחלתי באיזה פרוייקט של קריאת ספרות מקור בולטת, וכך קראתי עגנון אחד (תמול שלשום), וגם עוז, יהושע, גרוסמן ושלו (אחד מכל אחד). אבל העבודה והחיים עצמם גרמו לי לזנוח את הפרוייקט הזה, וחזרתי לקרוא כמעט אך ורק ספרות מתורגמת (לפעמים גם בשפת המקור).

אחת הסופרות שרציתי לקרוא ספר אחד לפחות שלהן (עוד בתקופת הפרוייקט הקודם), היא רונית מטלון, ששמעתי על כתיבתה שבחים רבים – הרבה לפני מותה המצער לפני כשנה – וסימנתי לי את “קול צעדינו” כרומן החשוב שלה לפי הבנתי, בתקווה שאגיע יום אחד לקרוא אותו. ניסיתי לעיין בו קצת, אבל קרה לי איתו בדיוק אותו דבר שקורה לי עם רוב הספרות הישראלית, במיוחד זו הקלאסית (את קול צעדינו פרסמה מטלון ב-2008, אבל הכתיבה שלה מבחינה לשונית נשענת על הספרות העברית הקלאסית): איך שאני פותח את הספרים האלה, נוחת עלי איזה דכאון של שיעורי ספרות בתיכון, ואני רוצה לברוח לעלילה שמתרחשת ביפן או דרום אמריקה או ארצות הברית.

לכן ניסיתי הפעם שיטה שונה, שמורכבת משני מהלכים: 1) לבוא בגישה שונה לקריאה – לא לחשוב בשלב הראשון על הנאה והתחברות, אלא להגיע ממקום של לימוד, כמו באוניברסיטה. אני רוצה להכיר את הטקסט, וגם אם אין לי חיבור אישי אליו, חשוב לי לקרוא אותו (זו בסך הכל גישה שאני מכיר, כי אם לא הייתי נוקט בה, כנראה שאף פעם לא הייתי קורא את הרומנים הגדולים של טולסטוי, מלוויל, ג’ויס, פלובר, דוסטוייבסקי וכו’). 2) לנצל את העובדה שהצלחתי להכנס לעולם ספרי השמע, אחרי קשיים רבים ומרובים, כי ספרי שמע מאפשרים פאסיביות גדולה יותר, ולכן – בדומה להרצאה באוניברסיטה – אפשר להקשיב גם לדברים שאין לך חיבור אישי ותשוקה גדולה אליהם.

בהקשר הזה אוסיף לרגע הערה לפני שאמשיך: הרבה פעמים כשאני כותב על ספר ומסביר שהאזנתי לו, כותבים לי בתגובות משהו כמו “זה ספר שצריך לקרוא, ולא להאזין לו”. אני לא מתנגד בהכרח לאמירה הזאת – יש הבדלים בין קריאה וההאזנה – אבל בגלל שהעבודה שלי ביום יום היא לקרוא ספרים (במסגרת העבודה בכורסא), אם לא אאזין לספרים שהם מחוץ לעבודה, לרוב לא אגיע אליהם אף פעם (בטח לאלה שאין לי חיבור רגשי ואישי אליהם מהדף הראשון). ולכן מבחינתי זה לא עניין של בחירה ממש, אלא זה מה יש. גם אם אני פוגם בחוויה לדעת רבים, מבחינתי זה או להאזין או בכלל לא להכיר את הספר. לכן אני מעדיף להאזין.

ואחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת, כדאי שאגיע לספר “קול צעדינו”. כאמור, כשהתחלתי הייתי מיואש. לרונית מטלון יש שפה עשירה, כתיבה יפה מאוד, מלאה ניואנסים ותיאורים יפים, אבל לפחות בספר הזה אין באמת עלילה. זה בעצם סיפור אוטוביוגרפי שמורכב מפיסות חיים קטנות, על חייה עם אמה, אחותה, אחיה וסבתה, בצריף קטן באיזור גני תקווה, כבת למשפחה שעלתה מקהיר. כשאין עלילה של ממש, אין מה שימשוך אותך קדימה, ופה באמת עזרה לי הבחירה להאזין לספר ולא לקרוא אותו; הפאסיביות מאפשרת לספר להתקדם עם מאמץ מינמלי מצדך – רק תהיה שם ותקשיב לסיפורים ולשפה.

וכך, אחרי שעברתי את שלב הדחיה והייאוש, ואחרי שאילצתי את עצמי לוותר על ערבות פינלנד המשולגת לטובת צריף ישראלי של שנות ה-50, התחלתי לאט לאט להתמסר לספר ואפילו ליהנות ממנו. במשך 11 ומשהו שעות האזנה, חייתי עם המשפחה של רונית מטלון בשכונה העלובה שלהם, כשרוב הספר מסופר מעיניה של מטלון הילדה (אין לה שם בספר, היא נקראת “הילדה”), ונהניתי מהאופן שבו היא לשה את השפה העברית ועולה ויורדת בין משלבים שונים.
הספר, אגב, הזכיר לי ספר ישראלי אחר שהאזנתי לו לפני כמה חודשים בעקבות המלצה חמה – “הרומן המצרי” של אורלי קסטל בלום, ואני לא אתפלא אם קסטל בלום כתבה את הרומן הזה כמעין תגובה/הומאז’/ביקורת לספר של מטלון, אבל זו רק השערה ובטח חוקרי ספרות יודעים לעמוד היטב על הדומה והשונה בין הספרים האלה.

על כל פנים, “קול צעדינו” אמנם לא יהפוך לספר אהוב עלי, כי יש בו כמעט את כל הדברים שקשה לי איתם בספרות עברית קלאסית (במיוחד ההתמקדות בשפה על חשבון העלילה – דבר אמנותי ויפה כשלעצמו, אבל גם כזה שיזכיר לי את שיעורי הספרות בתיכון שהיו שנואים עלי מאוד), אבל אני שמח שהכרתי דרכו את הפרוזה של רונית מטלון ז”ל, ואני מקווה שגם אזכור אותו כצעד הראשון בפרוייקט המחודש שלי להיכרות עם קלאסיקות עבריות (בתקווה שאתמיד בו). אני יודע שכתבתי פה יותר על עצמי מאשר על הספר, אבל זה מה שיצא 🙂