כמה מילים על “האישה בלבן” מאת וילקי קולינס (הוצאת אחוזת בית)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 20/6/19)

סיימתי אתמול את “האישה בלבן” ואני לא לגמרי מצליח לנסח לעצמי מה אני חושב על הספר, כי הוא העלה בי כמה תחושות שונות לאורך הקריאה (וזה ספר ארוך) – אנסה לשחזר חלק מהתחושות.

כשהתחלתי לקרוא אהבתי את הספר מאוד – החלק הראשון שלו עטף וערסל אותי בנעימים: הוא מספר את סיפורו של וולטר הארטרייט, מורה לציור בבריטניה של אמצע המאה ה-19, שמתאר איך התגלגל ללמד ציור במשך כמה חודשים שתי בנות דודות בעיירה כפרית פסטורלית, שבאחת מהן (מבנות הדודות) התאהב ומשם העניינים הולכים ומסתבכים. לא אתאר פה את העלילה, אבל אגיד שבדרכו מלונדון אל העיירה, הוא נתקל באישה לבושה שמלה לבנה (האישה בלבן) שבורחת מאיפשהו ורוצה להגיע ללונדון. הוא מסייע לה בכיוון הכללי, ואחר כך הוא שומע על אותה “אישה בלבן” כמה פעמים, מה שמכניס לתוך הפסטורליה גם תחושה של מסתורין – מי זאת האישה בלבן, איך היא קשורה לעלילה וכו’.

הסיפור עובר כמה מספרים, כשבסופו של דבר הוא מנסה לגולל בפני הקורא את הפרשה שאירעה באותן שנים בין כמה דמויות מרכזיות.

גם אחרי שעוברים מוולטר הארטרייט לבנות הדודות לורה ומריאן (אותן וולטר לימד ציור), הסיפור ממשיך להיות די מעניין, אבל התחלתי להרגיש שקצת מאריכים יתר על המידה את התיאורים ודוחים את בואו של הפשע/תעלומה.

וכך לאורך הספר, בין קטעים מעניינים וקולחים, היו גם הרבה קטעים שהרגשתי שמורחים את זמן ושקצת מתחיל להמאס לי. לא במובן של לזנוח את הספר או של שעמום גדול – גם מריחת הזמן הייתה כתובה בצורה קולחת – אלא שזה בעיקר לא מספיק נחוץ.

גם כשהתחילה התעלומה להגיע לשיאה ולפתירתה, הייתה תחושה גדולה של מריחה, ואפילו לאחריה יש עוד קטע שלם ששם את כל הדברים במקום וסוגר במנעול – כאילו הספר הסתיים 50 עמודים לפני שהסתיים באמת. אני מניח שזה קשור לתקופה שבה זה נכתב, ולעובדה שאנשים רצו להשאר עם ספרים כמה שיותר זמן (לא חיכה להם פרק של צ’רנוביל בסיום הקריאה), אבל אני רק מתאר את חוויותיי כקורא היום ולא מנסה להעביר ביקורת על המחבר בן המאה ה-19.

אם כבר נוגעים בנקודה של פערי הדורות, אז גם התעלומה עצמה נטועה עמוקה במאות הקודמות ולא הייתה יכולה להכתב היום. היא מושתת בין השאר על ענייני שידוכים, נדוניה, סולם דרגות חברתי וידע רפואי מועט; אם הייתה להם בדיקת ד.נ.א אז, כנראה שלא הייתה פרשה ולא היה ספר.

הספר בנוי כך שבאיזשהו שלב מתקדם בספר נחשפת בפנינו הפרשה המורכבת, הפשע שאירע, וכל החלק המכובד שנותר (מאות עמודים) מוקדש לחשיפתה על ידי הגיבורים ולנסיון להביא לצדק. בעיני, המתח המועט ממילא שהיה בספר הזה, נעלם פה כליל, וכך נשארתי עם עוד דרך ארוכה שבה הגיבורים מנסים להוכיח מה אירע, כדי שיוכלו לעשות צדק (כלומר אנחנו כקוראים יודעים פחות או יותר מה קרה, אבל עכשיו צריך לאסוף ראיות כי אחרת אף אחד לא יאמין שהיה פשע).

כך נוצר מצב שהתחלתי את הספר בהנאה גדולה והרגשתי שאני נבלע בו, וככל שהתקדם קצת התחלתי לאבד עניין. לא השתעממתי בדיוק, כמו שהתחלתי להרגיש שלא מאוד איכפת לי מה יקרה בהמשך. קראתי מכוח האינרציה.

לזכותו של הספר אגיד שהוא עומד במבחן הזמן מבחינת הכתיבה (אני האזנתי באנגלית, אני מקווה שגם בעברית זה עובד) – היא ישירה ומעניינת ולא מסולסלת יתר על המידה. מה שפחות מחזיק זו הפרשה עצמה (שכאמור בחלקה נראית היום מגוחכת ובלתי אפשרית) ואורך העלילה שלא לצורך (בהסתכלות מודרנית). אני יודע שזה אנכרוניזם לשפוט יצירה בכלים של היום, אבל אני בכוונה כותב את זה בכל פוסט שלי, כי אני כותב לקוראים בני זמננו על חוויית קריאה בת זמננו.

לסיכום, בסך הכל נהניתי מהספר, אבל ככל שהתקדמתי בו ההנאה הלכה ופחתה, והוא נשאר מבחינתי בגדר “נחמד” ולא מפעים. מצד שני, אם אשווה אותו לספרים בריטיים אחרים בני המאה ה-19 שקראתי, הוא כנראה היה המהנה ביותר מבניהם.

האישה בלבן, וילקי קולינס. מאנגלית: צילה אלעזר. הוצאת אחוזת בית. 672 עמ’

(אני כאמור קראתי באנגלית, אבל אני מביא פה את הפרטים על המהדורה העברית)