כמה מילים על “רכבת הבוקר לפריז” ז’אן פיליפ בלונדל (הוצאת כתר)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 13/6/19)

עברתי כמה תהפוכות עם הספר הזה.

זה התחיל מזה שהייתה לי בעיה מסוימת עם השפה של הספר – אין לי מושג אם זה המקור או התרגום, אבל לא פעם היא נראתה לי גבוהה קצת יותר מדי ושלא לצורך, כמו ממש בפסקה הראשונה שבה כתוב “אינני יודעת מה נכנס בי“. המשלב של “אינני” לא מתחבר בעיני עם “נכנס בי”.
קראתי כמה ספרים שתרגמה רמה איילון והתרגום היה טוב מאוד, כך שאולי יש פה החלטות עריכה, או בעיה במקור, או ענייני התאמה בין מתרגם לספר – אין לי מושג, אבל היו כמה מקרים כאלה לאורך הטקסט וזה הפריע לי בהתחלה.

אחר כך היה את העניין של העלילה עצמה. הספר מתואר בשני קולות, גבר ואישה, שעולים על הרכבת של 06:41 בבוקר לפריז (ביום שני אחרי סוף השבוע) ומתיישבים אחד ליד השני. מתברר שלפני 30 שנה הם היו יחד לתקופה קצרה, שניהם זוכרים היטב את הקשר ביניהם – בעיקר לרעה אבל גם קצת לטובה – אך מתנהגים כאילו הם לא מזהים אחד את השני, ואנחנו נשארים למשך רוב הנסיעה עם המונולוגים הפנימיים בראש שלהם ועם הזכרונות מהקשר ההוא, תוך גיחה לפרטים אחרים בחייהם.

לכאורה מדובר ברעיון נחמד, אבל לא התחברתי אליו עד הסוף בגלל התחושה המעט מלאכותית שקיימת באופן הסיפור – משהו שדומה קצת לתיאטרון ומאבד לפעמים מהאותנטיות שלו (וכמובן הכניסה של משלב גבוה פה ושם לאורך הטקסט, כפי שציינתי קודם, פוגמת גם היא באותנטיות הזאת).

אבל העובדה שהספר קצר וששמעתי עליו כמה המלצות גרמה לי להמשיך למרות אי אלו עיקצוצים, ואני שמח להגיד שבסופו של דבר זה השתלם במידה לא מועטה.

ככל שהתקדמתי עם הספר והסכמתי לשים את הביקורתיות שלי בצד, יכולתי להתמסר לשני הנרטיבים המקבילים שיוצרים לאט לאט סיפור אחד מעניין, מרגש לעתים, מותח, לא פעם חכם, ומלא במה שנוהגים לקרוא אצלנו “החיים עצמם”.

כך שבגדול נהניתי מהספר, אבל אני לא חושב שזה ספר מצוין, בעיקר בגלל התחושה שהמחבר הזיע נורא כדי ליצור משהו אינטליגנטי ומסוגנן, והמאמץ הזה מורגש יתר על המידה. בקיצור – קריאה נחמדה , אבל לא חובה (בעיני).

רכבת הבוקר לפריז, ז’אן פיליפ בלונדל. מצרפתית: רמה איילון. עריכת תרגום: רימונה די-נור. הוצאת כתר (הסדרה הקטנה), 174 עמ’.