(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 8/6/19)

  

למה אני נהנה מספרים שאני לא נהנה מהם?

אני יודע שהכותרת מעט מבלבלת, ובכל זאת רציתי להתייחס לתופעה שאין לי מושג אם היא נפוצה או ייחודית לי, אבל היא מלווה אותי בחיי הבוגרים: יש מעט מאוד ספרים שאני ממש מתאהב בהם ואוהב אותם (כמו גם אנשים), אבל אני עדיין נהנה רוב הזמן, באופן אחר, גם מהספרים שאני לא אוהב במיוחד.

התחלתי לקרוא ספרים להנאתי רק בגיל 19, בצבא, וזה התחיל בצורה קצת מלאכותית – היה לי משעמם ולא הייתה טלוויזיה (בסיס סגור ברמת הגולן) ואז החלטתי לקחת על עצמי פרוייקט ולהתחיל לקרוא ספרים, ומהר מאוד הפרוייקט השתכלל לכדי כך שלא הסתפקתי בסתם ספרים, אלא כיוונתי ישר לטופ – קלאסיקות ספרותיות. בבחינת אם כבר אני משקיע מאמץ גדול (מבחינתי דאז) בלקרוא ספרים, אז לפחות שאלה יהיו ספרים ששווה להתאמץ בשבילם.

זו גישה מאוד לא רומנטית ונשמעת כמו אנשים שבעקבות משבר גיל ה-40/50 ומתחילים לרוץ מרתון, אבל זו האמת. אמנם תוך שנה או שנתיים התאהבתי בתחום הזה והנה היום, 16 שנה אחרי, זה המקצוע שאני מתפרנס ממנו, אבל ההתחלה הייתה טכנית וקרה – לא מתוך עניין אמיתי, אלא מתוך רצון להציב אתגר שיפיג את השעמום. אני סוטה מהנושא, אז אחזור למה שרציתי להגיד.

ההתחלה הייתה קשה לי, והתאמצתי לקרוא יותר משני דפים בכל ישיבה, אבל לאט לאט התמכרתי לעמידה הזאת בקושי, ובהמשך מצאתי ספרים שגם נהניתי מהם. אבל משהו נשאר בי מאז, וזו היכולת ליהנות גם מספרים שאני מוצא את עצמי קצת משתעמם מהם או לא מתפעל מהכתיבה, הדמויות או העלילה ומרגיש שהקריאה היא קצת מאבק.

ההנאה הזאת מורכבת מכמה אלמנטים: ראשית, אני נהנה להכיר את מפת הספרות העולמית – כל מפגש עם סופר חדש זה כמו הליכה בארץ לא נודעת; אתה לא בהכרח תהנה מכל דבר שאתה נתקל בו, אבל המפגש עם כתיבה ועלילה שהן חדשות עבורך היא חוויה בפני עצמה.

שנית, אני נהנה לחיות בתוך עולמות אחרים (ובגלל זה אני מעדיף ספרות עולמית על פני זו המקומית). מאז גיל 19 אני תמיד נמצא באמצע ספר, ולא יכול להפסיק לחיות בעלילה מרוחקת כלשהי לצד החיים האמיתיים שלי. כלומר גם אם הספר לא מרתק אותי, אני יודע שאני חוזר אליו ואני נמצא בצרפת/ספרד/יפן/הודו/אפריקה וכו’.

בגלל התכונה הזאת גם בחרתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה; אחד הדברים שהכי אהבתי בלהיות תלמיד בחוג להיסטוריה, זה האפשרות להעסיק את המוח למשך כמה שעות ביום בסיפורים שונים ממקומות וזמנים שונים. וביום לימודים כזה יכולתי לעבור מהרנסנס לרומא העתיקה, מדרום אמריקה לגרמניה הנאצית וכך הלאה.

שוב סטיתי.

האלמנט השלישי בהנאה שיכולה להתקיים גם בספרים שאני לא בהכרח נהנה מהעלילה או הכתיבה שלהם, רלוונטי בעיקר לספרות קאנונית או מפורסמת (זה יכול להיות גם הארי פוטר) – התחושה שהתחמשת תרבותית בהיכרות עם משהו, שהרבה פעמים תתקל בו בהמשך החיים ותדע על מה מדובר. זו תכונה מהותית אצלי עוד לפני שהתחלתי לקרוא ספרים – צמא לידע וסקרנות בלתי נדלית שהם בעצם המנוע שלי בחיים ואני מניח שבלעדיהם לא הייתי רוצה לקרוא, ללמוד או לעשות את כל הדברים שעשיתי בעשרים שנה האחרונות.

אז איך כל זה קשור ל”שלושה סיפורים” של גוסטב פלובר? אני מניח שזה די ברור, אבל בכל זאת אפרט.

את הסיפור הראשון, “לב תמים”, לא אהבתי. זה מוזר לסכם יצירות נחשבות של סופרים קאנוניים במילים כמו “לא אהבתי”, אבל מבחינתי אני כותב לחברים ולא לאקדמיה או לעיתון, ולכן אני כותב בכנות – לא אהבתי ואף השתעממתי. הסיפור מתאר משרתת בעלת לב תמים שלאט לאט כל המעט שיש לה נלקח ממנה (ויש גם תוכי, שמוזכר אחר כך גם במכתבים של פלובר). את הסיפור הקצר הזה אפשר לקרוא בכתב העת מעבורת, כך שתוכלו להתרשם בעצמכם.

בשלב הזה אפילו תהיתי אם לזנוח את הספר, אבל בכל זאת המשכתי לסיפור השני והשלישי.

הסיפור השני, “אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים”, כבר היה יותר קל לקריאה מבחינת המעקב אחר העלילה, אבל כשמו כן הוא – אגדה (אם אני מבין נכון אגדה שהייתה כתובה על אחת הקירות בכנסיה שפלובר נהג לפקוד). מעין מעשייה על גורל ידוע מראש של אדם וחוסר היכולת שלו לברוח ממנו. תוך כדי קריאה הייתי די בטוח שאני מכיר את האגדה הזאת, כך שעיקר העניין שלי בה היה לדעת אם היא תסתיים כמו שחשבתי או לא (הסתיימה כמו שחשבתי).

מהסיפור השלישי, “הורודיה”, כבר נהניתי הרבה יותר, למרות שהוא גם מעין סיפור מחדש של אגדה או במקרה הזה – סיפור היסטורי (או “היסטורי”) על אשתו של הורדוס המלך כפי שמתואר בברית החדשה. לא הכרתי את הסיפור הזה, כך שהעובדה שהוא מעוגן בכתבים עתיקים לא שינתה לי (למרות שהכרתי כמובן דמויות מסוימות כמו יוחנן המטביל או כמה רומאים חשובים בני התקופה, וגם את נופי ארץ ישראל). לא אגיד שזה סיפור שהפעים אותי או הפך לאחד האהובים עלי, אבל בהחלט נהניתי לקרוא אותו ולשהות בו.

ואז הגעתי לנספח – מבחר מכתבים שפלובר כתב.

כשפרסמתי קטע קטן ממכתב בפייסבוק האישי שלי, התגובות כלפי פלובר נעו בין “דוש” ו”בלתי נסבל” (כי מה שפרסמתי היה בהחלט מעצבן) לכמה אנשים שהיללו את המכתבים של פלובר ודיברו עליהם כיצירת מופת בפני עצמה.

עוד לפני שקראתי את המכתבים ידעתי שהם נחשבים ליצירת מופת, ואכן יש בהם הרבה סוגיות מעניינות ומעמיקות, אבל הם הוסיפו עוד נדבך לדבר שגורם לי לא כל כך להתחבר לכתיבה של פלובר (את מדאם בובארי קראתי בשנות העשרים שלי); במכתב לסופרת ז’ורז’ סאנד, למשל, הוא כותב כך: “לא דייקתי בדברי כשאמרתי ש’אסור לכתוב מהלב’. התכוונתי לומר שאסור לו לסופר לערב בכתיבתו את אישיותו. אני סבור שהאמנות הגדולה היא מדעית ובלתי-אישית.”

כמובן שפלובר לא היה היחיד שחשב ככה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, והוא אחד הנציגים המובהקים של המודרניזם בספרות, ובאמת כשלומדים על מדאם בובארי בלימודים גבוהים (יצא לי להיות בקורס אחד כזה) רואים עד כמה הכל אצלו מדויק, אין שום מילה מיותרת, וכולן משרתות את מה שהסופר רוצה להגיד (רבים מהסופרים הגדולים של המאה ה-19 היו כאלה). אבל אותי כקורא בשנת 2019 זה לא מלהיב במיוחד. אני יכול להתרשם, להעריך, לעמוד על חשיבותו ההיסטורית, אבל התקשיתי להתרגש ולהתלהב.

אני יכול להמשיך לברבר בנושא, אבל הטקסט הזה נורא התארך ואני מרחם על מי שהגיע עד לפה, אז רק אסכם ואגיד שוב שנהניתי מ”שלושה סיפורים” של פלובר למרות שלא נהניתי ממנו. אני ממליץ על הסיפור “הורודיה”, ואני ממליץ לקרוא את המכתבים (כאן יש רק מבחר, יש ספרים שלמים שהם רק המכתבים) כי בהם באמת פותחים צוהר לנפשו של אמן ולחייו, בזמן שהוא עובד על כמה מהיצירות הגדולות שלו (בגדול הוא מתוסכל מרוב היצירות שלו, אבל יש רגעים שהוא פתאום נהנה ממשפט או עמוד שכתב במדאם בובארי ויש בזה משהו מרגש – לגעת ברגע שבו נכתב ספר גדול).