כמה מילים על הספר “הזהב של קחמרקה” מאת אקוב וסרמן (מגרמנית הראל קין, הוצאת תשע נשמות)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 28/5/19)

אתחיל בגילוי נאות: אני עובד בעקיפין עם אוריאל קון, הבעלים של הוצאת תשע נשמות שבה יצא הספר שאכתוב עליו (לכורסא ולתשע נשמות יש סדרה משותפת ומכאן קשרי העבודה המסוימים). אנחנו מחליפים כמה מילים פעם ב… ואין לנו קשר רציף, אבל בכל זאת ראוי להצהיר על כך (רק היום פרסמתי פה הגרלה לספר שיוצא בסדרה עם תשע נשמות וביום רביעי יהיה שאלון מתרגמים שיתייחס לספר שיצא בסדרה, אז כנראה שבחרתי שבוע בעייתי לכתוב על הספר, אבל אני מקווה שתסמכו עלי שאין פה שום יד רוחצת יד או חנופה למקורבים).

ואחרי שסיימנו עם החלקים הפרוצדורלים (אני אכן לוקח אתכם לפרוצדורה), אגש לכתוב את דעתי על הנובלה “הזהב של קחמרקה” מאת יאקוב וסרמן (מגרמנית הראל קין).

יש שלוש נקודות שאני רוצה להתייחס אליהן באשר לספר, אבל אתחיל קודם בתיאור קצר של העלילה: הספר מתרחש בדרום אמריקה ב-1532, כשהספרדים כובשים את פרו. הוא מתואר מנקודת מבטו של אחד החיילים – דומינגו דה סוריה לוסה – שמספר כיצד הכוחות הספרדים לוקחים בשבי את מנהיג שבט האינקה המקומי אטווטלפה, הורגים רבים אחרים ובאופן כללי חומדים, חומסים ונוהים אחר זהב תחת אצטלה של עליונות מוסרית נוצרית.

כאמור יש שלושה דברים מרכזיים שרציתי להגיד על הספר: ראשית, נהניתי מהקריאה בו. כלומר, ברמה הבסיסית ביותר של לקחת ספר ליד ולרצות להמשיך לקרוא – זה בהחלט עבד. זה ספר קצר שמכניס את הקורא לאווירה של מעשייה היסטורית מעניינת, ומבחינתי זה היה די מענג וקצת הזכיר לי את החיבה שלי לסדרה המצויירת הישנה “אלף ואחת אמריקות” (אגב, בכוונה השתמשתי במילה מעשייה, כי זה לא ספר היסטוריה, והאווירה בו מזכירה במעט סיפור עם או אולי רומן הרפתקאות מהמאה ה-19).

אבל דווקא אלמנט המעשייה ההיסטורי, וזו הנקודה השנייה, עורר בי גם התנגדות מסוימת, כיוון שוסרמן מתאר סיפור שבו בבירור בני האינקה הם הטובים האולטימטיביים – מעין פרא אציל וחכם באופן טבעי, אנשים פשוטים וטהורים שלא הסתאבו, לעומת האירופאים שאיבדו את דרכם והפכו לחמדנים גחמניים חסרי ערכים. אני לא אוהב דידקטיות בספרות, והרגשתי פה שוסרמן מביע את עמדתו הביקורתית באופן קצת גס ולא מתוחכם. רק שהייתה הצלה מהפן הזה, והיא קשורה בנקודה השלישית:

כשסיימתי לקרוא את הנובלה ולפני שהתחלתי לקרוא את אחרית הדבר של אוריאל קון, נמצאתי בהתנגשות מסוימת בין הנקודה הראשונה לשנייה; כלומר נהניתי מהקריאה מחד – היה כיף ונעים ומעניין – אבל מאידך לא התרשמתי מאוד מהאמירה של וסרמן שנראתה לי די סתמית ומיושנת.
עם התחושה הזאת התחלתי לקרוא את אחרית הדבר, ודווקא היא הצליחה לסדר לי את המחשבה, כי היא נותנת רקע על וסרמן ועל התקופה בה חי וכתב (תוך השוואה לסופר ארגנטינאי שכתב גם הוא ספר בנושא דומה ועם קפיצות לירושלים של עגנון ולירושלים בת זמננו), וגורמת לקורא להבין מה וסרמן בעצם רצה להגיד ולמה. זה נותן משמעות נוספת לספר ומאפשר לנו להבין את הנובלה בהקשר רחב יותר.

כך שאני ממליץ על הקריאה ב”הזהב של קחמרקה” כיוון שהיא מהנה ומושכת (וקצרה), ויחד עם אחרית הדבר מתקבלת יצירה שהיא גם מעוררת מחשבה.