כמה מילים על “נשים קטנות” מאת לואיזה מיי אלקוט

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 9/5/19)

את “נשים קטנות” קניתי מזמן ואמרתי לעצמי שמתישהו אקרא אותו, אבל רק בעקבות הקבוצה הזאת, ואולי ספציפית בגלל תמר עמית יוסף שעודדה אותי פה בתגובות (והיה לה גם היום יום הולדת אז מזל טוב!) התחלתי לקרוא אותו בשבועות האחרונים.

הדעה שלי על “נשים קטנות” מתחלקת לכמה חלקים.

במישור הכתיבה יש בספר הזה משהו מהנה לקריאה – חמים, מושך פנימה, מערסל.

במישור ההיסטורי – אני יכול להעריך את פריצת הדרך של לואיזה מיי אלקוט שנדרשה באמצע המאה ה-19 לעמוד בהמון חוקים מוסריים ודרכים שבהן היה מקובל שאישה תכתוב לבנות (הרומן אמור לחנך בנות להיות טובות יותר), והצליחה למרות זאת להחדיר כל מיני נושאים שלא היו מקובלים בתקופתה באשר לנשים, כמו רצון להגשמה עצמית, להרוויח כסף מכתיבה ולתהות לגבי הרצון להתחתן מתוך אהבה (בפתח הדבר של נטע גורביץ ובאחרית הדבר של רינת פרימו מתייחסים לא מעט לחשיבות ההיסטורית הזאת של נשים קטנות).

אבל במישור הבסיסי ביותר, של הנאה ישירה מהטקסט, אני לא יכול להגיד שנהניתי מהקריאה בספר. הדבר העיקרי שהפריע לי הוא המוסריות הנוצרית הבלתי נסבלת ששורה על כל הדמויות – החל מאמא מארץ’ שהיא מעין שילוב בין ישו לאמא תרזה, ודרך כל אחת מהבנות, שגם כשהן טועות ומתנהגות בגחמנות רגעית, הן מיד מתעשתות וחוזרות להיות נערות למופת.

ברור לי לגמרי שילדים וילדות שיקראו בספר לא ירגישו בזה, ולכן יכול להיות שהספר עומד במבחן הזמן לקהל היעד הזה, אבל זה מסוג הספרים שמבוגר בן ימינו שקורא אותם לראשונה יתקשה להכיל ולהתחבר אליהם (להבדיל מקלאסיקות כמו פו הדוב, אליס בארץ הפלאות, הקוסם מארץ עוץ וכד’). ייתכן מאוד שאם מיי אלקוט לא הייתה אישה בת המאה ה-19 שכבולה בתוך החוקים שייעדו לנשים, גם היא יכולה הייתה ליצור יצירה שגם מבוגרים בני ימינו יוכלו לקרוא וליהנות ממנה, אבל בסופו של דבר כשאני שופט את הטקסט עצמו ללא הנחות היסטוריות, הוא דיי מרגיז בנסיון שלו לחנך אותנו, ובסטיראוטיפיות של חלק מהדמויות שלו, שמסר דידקטי מרחף מעל כל אחת מהפעולות שלהן.

*

באחד הדיונים פה, כשדיווחתי שאני קורא את נשים קטנות, שאלו אותי למה בעצם אני טורח (כי גם אמרתי שאני לא נהנה במיוחד). עניתי על זה שם, אבל אני חושב שזו נקודה חשובה גם לסטטוס הזה: כשאני ניגש לקלאסיקות בכלל ולקלאסיקות לילדים בפרט, אני לא בהכרח מצפה ליהנות. או על כל פנים זו לא המוטיבציה הראשית שלי.

ליצירות קלאסיות, בין אם הן לטעמי ובין אם לא, יש קיום בתוך התרבות שלנו. הן משמשות כרפרנסים ליצירות תרבות אחרות, משמשות לעתים כבסיס לדיונים פילוסופיים ותרבותיים, ולא פעם גם מעוררות בך מחשבות או השראה תוך כדי קריאה (אבל זה נכון כנראה לכל ספר).

בצעירותי עשיתי מאמץ גדול להשלים פערים בתחום המוזיקה (וזה היה טרום יוטיוב אז היה קצת יותר קשה) והכרחתי את עצמי לשמוע גם דברים שלא אהבתי משמיעה ראשונה (פינק פלויד למשל) כי היה לי חשוב להכיר. כשנכנסתי לעולם הספרות, קרה לי אותו דבר בדיוק ואני חושב שגם המשיכה שלי להיסטוריה (המקצוע שלמדתי באוניברסיטה) נובעת איפשהו מהרצון הבסיסי הזה להבין על מה מדברים כשמדברים על נפוליאון/רומא/נצרות/רנסנס/ביסמארק/מכשפות/קומוניזם וכו’ וכו’. (עם הזמן פיתחתי צמא לידע פחות קלאסי, ואני מחפש מיד בגוגל כל תהיה שעולה לי – הערב למשל, בעקבות משהו שראיתי בטלוויזיה, תהיתי איך מקרר עובד, אחרי שראיתי באיזו תוכנית משהו על דרך שבה באיזה ארמון קיץ של אצילים באיטליה נהגו לקרר את החדר בטכניקה מיוחדת).

על כל פנים, אם לסכם – באמצעות פתח הדבר ואחרית הדבר שנוספו למהדורה העברית למדתי להעריך עוד יותר את חשיבותו ההיסטורית של “נשים קטנות”, אבל בכל הקשור להנאה של הקורא המבוגר בן זמננו שנתקל בטקסט לראשונה – אני לא חושב שהספר עומד במבחן בזמן או שיש חשיבות ספרותית עכשוית לקרוא אותו מלבד הרצון להכיר יצירות שהשפיעו על דורות רבים של אנשים (ובעיקר נשים מן הסתם).