(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 4/5/19)

  

לפני כשבועיים פרסמתי פה סטטוס אחרי שקראתי 4 עמודים מ”פרוייקט לזרוס” של אלכסנדר המון, וכתבתי על התחושה הנדירה שחשתי באותו רגע תחושה של איזו התרגשות וזיכוך לנוכח הכתיבה. למרות שאני קורא המון, התחושה הזו מגיעה אצלי לעתים נדירות ולכן קיוויתי שאני עומד לקרוא ספר שיכנס לרשימת הספרים האהובים עלי ביותר.

כדי לא לייצר חלילה מתח בקרב הקוראים, אגיד מיד שאמנם הספר מצוין וחכם, אבל לצערי הוא לא עמד בציפיות (המוגזמות?) שנוצרו אצלי בעקבות הקריאה בארבעת העמודים הראשונים, ואני אנסה להסביר על מה אני מדבר לפני שאתייחס לספר עצמו.

אני יכול לחלק את הדעה שלי על ספרים לארבע קטגוריות מכלילות עיקריות: 1) ספרים שאני מתאהב בהם מהשנייה הראשונה ולאורך כל הספר – אני נפעם מהכתיבה ומהעלילה וכמעט בכל פרמטר בספר; 2) ספרים שאני מתעניין בהם, יש חלקים שאני אפילו נסחף, אני חושב שהם טובים אבל הם לא גורמים לי למשהו הרגשי הזה; 3) ספרים שאני משתעמם בקריאתם אבל יכול להעריך את הכתיבה שלהם או את החשיבות האמנותית שלהם; 4) וספרים שלא מעניינים אותי ואני לא חושב שהם טובים.

כשהתחלתי את פרוייקט לזרוס קיוויתי שהוא ישתייך לקטגוריה הראשונה, שבה נמצאים ממש מעט ספרים (אולי עשרה?); רציתי להסחף ולהרגיש הזדהות מוחלטת עם הכתיבה ועם הדמויות.
ככל שהתקדמתי הוא עבר מקטגוריה 1 ל-2, כלומר התעניינתי בו והערכתי אותו, אבל ההתפעמות הרגשית כבר לא הייתה שם. (אגב, אני לא יכול להגיד שאני יודע מהם הפרמטרים שיגרמו לי להתאהב בספר; זה מסוג הדברים שפשוט קורים באופן בלתי אמצעי פעם בכמה זמן. סביר להניח שזה קשור גם לא מעט לזמן שבו אני קורא את הספר).

הספר מתחיל בסיפורו של לזרוס אברבוך – יהודי מקישינב שמגיע לשיקגו, רוצה לדבר עם ראש המשטרה המקומית, וכשהוא מגיע לבית מפקד המשטרה הוא נורה למוות על ידי השוטר. התיאור הזה מנקודת המבט של לזרוס (אך בגוף שלישי) שמופיע בפתיחת הספר, הוא יפהפה והוא ששבה את לבי.
אבל זה אירוע שקרה לפני מאה שנה, והפרק הבא בספר נכתב כבר בגוף ראשון על ידי הגיבור ולדימיר בריק – סופר ממוצא בוסני שהיגר לאמריקה ומתחיל להתעניין בסיפורו של לזרוס והופך אותו לפרוייקט של הספר הבא שלו. לצורך התחקיר הוא נוסע לקישינב בחברת צלם בוסני והספר למעשה נע בין חוויותיו ומחשבותיו של בריק, לקטעים שחוזרים ללזרוס (ואני מניח שאלה קטעים לכאורה מהספר שבריק כותב).

זו המסגרת. כלומר – בעוד שאני התאהבתי בכתיבה אודות לזרוס, מהר מאוד גיליתי שהגיבור של הספר שלפני הוא בעצם מהגר בוסני בן זמננו, ולדימיר בריק. והסיפור של בריק על עצמו ועל מסעו הוא שונה במהותו; זה סיפור של המון שאלות פנימיות על מי הוא, מה הוא רוצה מהחיים ואיזה מין חיים הוא חי. יש משהו תבוסתני ומיואש בדמות של בריק, מעין החמצה בלתי נגמרת, בעוד שבחייו הקצרים של לזרוס הייתה איזו תקווה, למרות כל הקשיים.

בכל אופן, נהניתי כאמור מהקריאה – השתעשעתי בקטעים המשעשעים והתרשמתי מהקטעים העמוקים יותר – אבל לא התאהבתי בספר (אם כי התאהבתי בארבעת העמודים הראשונים שלו וזה כבר משהו). אולי זה יקרה לי בספר הבא!