כמה מילים על הספר “סיפור זמני” מאת רות ל’ אוזקי (הוצאת עם עובד)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 27/4/19) 

סיימתי את הספר הזה כבר לפני שבוע, אבל כל הזמן דחיתי את הכתיבה עליו עד שלפני כמה דקות הבנתי שאם לא אכתוב עכשיו כבר לא אכתוב עליו.

קצת על העלילה למי שלא קרא: הספר מסופר משתי נקודות מבט: רות (בת דמותה של המחברת אני מניח) – סופרת אמריקאית ממוצא יפני שחיה בקנדה עם בעלה ומוצאת יום אחד במי האוקיינוס הסמוכים לביתה חבילה מנויילנת ובה יומן של נערה יפנית בת 16. נקודת המבט השניה היא של הנערה ביומן – נאו (נאוקו) שחיה בילדותה באמריקה עד שחזרה עם משפחתה ליפן.
קשה לתאר יותר מזה, כי העלילה היא בעצם קורותיה של נאו (אותם כתבה ביומן), שמשפיעים על חייה של רות בדרכים שונות, וגורמים לה להרהר במושגי יסוד בחייה כמו זכרון, אהבה, בית, כתיבה, שפה ועוד.

זה ספר יפה ונהניתי מהקריאה בו, אם כי בסופו של דבר נשאר איזה חלק בי שלא התחבר אליו עד הסוף, או לא נסחף לגמרי עם המהלך של רות אוזקי. כלומר, התרשמתי מחלקים רבים בספר, נהניתי מחלקים אחרים, אבל כחוויה כוללת היה בו משהו חסר שלא אפשר לי להתחבר אליו עד הסוף.

אולי זו הייתה כוונה המחברת, שגם כינתה את הספר “סיפור זמני” – כמו חלום שמעניין אותנו בלילה ואנחנו שוכחים אותו בבוקר.

בכל אופן, זה הספר הראשון של רות אוזקי שאני קורא, והתרשמתי שהיא סופרת מעניינת שמצליחה לשלב בין עלילה מעניינת לרעיונות עמוקים, כך שסביר מאוד שאקרא גם את הספר השני המומלץ שלה – “שנת הבשרים שלי” (ספר אהוב מאוד על המו”לית של הכורסא).