(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 25/4/19)

  

“להתראות עכו” של עלא חליחל יצר אצלי תחושה משונה: מצד אחד זה ספר מזוויע שצריכה להופיע בו אזהרת טריגר – מתוארים בו עינויים קשים, אונס ורצח בכמויות נכבדות; מצד שני הוא מהנה לקריאה וכמו כל רומן היסטורי טוב, מכניס את הקורא באופן מלא לאווירת התקופה שבה הוא עוסק.

הספר מספר על עכו בימים שבהם צר עליה נפוליאון (1799). הוא עושה זאת מנקודת מבטן של מספר דמויות, אבל אפשר להגיד שהגיבור המרכזי של הספר הוא אחמד אל-ג’אזר – השליט הבוסני האכזר של עכו באותם ימים. אנחנו מתקדמים בעלילה מיום ליום, נחשפים לתככים ומזימות בתוך העיר ומחוצה לה, עד לסיום ההיסטורי הידוע מראש.

קראתי בראיון עם חליחל שהוא שהוא מתכוון לפתח את הסדרה לנטפליקס (לא הבנתי אם הוא עושה זאת על דעת עצמו או שיש רצון מצד נטפליקס), ואני חושב שהספר בהחלט מהווה בסיס לסדרת דרמה היסטורית מרתקת. אבל האם זו ספרות טובה? אני לא יודע. למרות שההתקדמות העלילתית בהחלט מעניינת ועובדת היטב, משהו בכתיבה של הדמויות היה מעט מיושן לדעתי. משהו שהיה מתאים לרומן של אלכסנדר דיומא (האב), אבל היום נשמע לעתים מעט דרמטי ומוגזם מדי.

וזו עוד שניוּת שהרגשתי ביחס לספר: התיאורים האכזריים של העינויים והאונס והדם הנשפך מחייבים אותנו להתמודד עם המציאות שבאמת הייתה במשך מאות בשנים; יובל נח הררי מדבר על זה לא פעם, שאנחנו חיים בתקופה הכי פחות אלימה ומדממת בהיסטוריה, ורומן כמו “להתראות עכו” בהחלט מזכיר עד כמה האלימות בימים עברו הייתה יומיומית, עם הוצאות להורג פומביות, רצח אקראי, קיצוצי אפים, אוזניים ועיניים, ואונס כדבר שבשגרה. מצד שני, לדעתי התיאורים של חליחל יוצרים איזו רומנטיזציה מוגזמת (אם אפשר להשתמש במילה רומנטי בהקשר הזה) או משווים לפעולות האלה איזו אסתטיקה שבעצם מרחיקה אותם מאוד מהמציאות. התיאורים שלו הופכים את הדמויות ואת המעשים שהן מבצעות לגדולים מהחיים ולא בהכרח ריאליסטיים. הם משוכים בלא מעט פאתוס – אלמנט שאפיין רבים מהכותבים של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והתפוגג במשך השנים.

כך בכל אופן הסתיים לו הספר כשאני נשארתי עם אינסוף טיעוני “מצד אחד; מצד שני”.
אני חושב שאולי אפשר לסכם את זה בכך שנהניתי בסך הכל מהזמן שביליתי עם הספר, אבל לא הייתי ממליץ עליו בהכרח לאחרים. נחכה לסדרה בנטפליקס.