כמה מילים על “מתנת המספרים” מאת יוקו אוגווה (הוצאת שוקן)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 9/4/19) 

עבר שבוע ומשהו מאז שסיימתי להאזין ל”מתנת המספרים” של יוקו אוגווה (באנגלית הוא נקרא אגב the housekeeper and the professor), וכשהתיישבתי עכשיו לכתוב עליו עשיתי חיפוש בגוגל כדי למצוא את הגב ולראות שאני זוכר את כל העלילה. הדבר הראשון שעולה בחיפוש הוא ביקורת של נעמה צאל ב”הארץ” משנת 2010, וכיוון שאני מחבב את נעמה התחלתי לקרוא אותה וגיליתי שהיא כתבה בדיוק את מה שחשבתי על הספר וזה הוציא לי את כל המוטיבציה לכתוב משהו משלי.

אז אם אתם רוצים לדעת את דעתי המלאה, אשים את הלינק לביקורת שלה בתגובות, ופה אכתוב כמה שורות תחתונות וכלליות:

נהניתי לקרוא בספר – היה לי מעניין ונחמד להאזין, אבל הייתה תחושה שחסר משהו מעבר. כמו שנעמה כותבת, משהו נשאר שטוח, כמו מבוא לרומן מעניין; חסר איזה רקע לדמויות, משהו שיאפשר להן להיות עגולות יותר.
ייתכן מאוד שזה בכוונה מכוון. הספר מתאר יחסים בין מנהלת משק בית ובנה לפרופסור למתמטיקה שנפגע בתאונה לפני 20 שנה ומאז הזכרון שלו מחזיק כל פעם ל-80 דקות (כלומר הוא כל פעם צריך להכיר אותה מחדש). היא לומדת ממנו את אהבה למספרים ורואה את האסתטיקה שבהם, ובמובן הזה אופן הסיפור מתמזג עם התוכן – אסתטיקה מעוררת רגש ומחשבה, אבל בלי לתת לקוראים אפשרות להכיר לעומק את ההיסטוריה האישית ואת נפשן של הדמויות.

זה גורם לחוויית הקריאה להיות מהנה ונעימה, אך עם תחושת ריקנות מסוימת בסופה. כמו נוף יפה שרואים לרגע בנסיעה, נהנים ממנו, ושוכחים ממנו.

כך שבסיכומו של דבר נהניתי מהקריאה, אבל לא הצלחתי להתחבר אליו עד הסוף. חוויה נעימה של שבוע האזנה שהתפוגגה דקות אחרי שסיימתי.

אני מודה למי שהמליצה לי על הספר (אני לא זוכר מי לצערי, אבל זה היה פה בקבוצה) – כי הייתי אחרי כמה ספרים כבדים שהיו בהם לא מעט רגעים משעממים, והספר הזה לא שעמם אותי בכלל.