(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 4/5/20)
אפרופו השאלה שלי מלפני כמה שבועות על הדרך שבה אתם מחליטים מה לקרוא, את “התיקונים” החלטתי לקרוא אחרי שנתקלתי בהמלצה יוצאת דופן של שירי שפירא בעמוד הפייסבוק הנפלא ספרים באוטובוסים שנפתחה כך:
“לא צריך אותי בשביל לבשר ש’התיקונים’ של ג’ונתן פרנזן הוא באמת אחד הרומנים הגדולים שנכתבו אי-פעם; שהוא גם חקירה אוניברסלית של נפש האדם ומהלך חייו וגם קפסולה עבת כרס אך תמציתית של רוח הזמן; שיש בו איזון מושלם בין המרגש לאירוני, בין הריאליזם הפועם לסוריאליזם המוטרף ובין כרוניקות ממבט-על לתיאורי אובייקטיים יום-יומיים מפורטים כל כך שיכולת לזהות אותם אילו נתקלת בהם בבית משפחה אקראית, במידווסט של ארה”ב למשל.”
עד היום קראתי רק ספר אחד של פראנזן – חירות – וזה היה מזמן ובאנגלית (שאז הייתה קצת פחות טובה). חשבתי שהוא כותב מצוין ועמוק, אבל יש משהו בכתיבה שלו או בגישה שלו שלא עשה לי חשק לנסות ולקרוא ספר נוסף שלו. או בפרפרזה על המשפט של דיוויד פוסטר וואלאס (חברו הטוב של פראנזן) – סופר מצוין לכאורה שלעולם לא אקרא אותו שוב.
אבל אחרי שקראתי את הדברים של שירי, שגם שיבחה את ההקראה באודיבל בדיוק כשהיה לי קרדיט חדש להשתמש בו – היה לי קשה לעמוד בפיתוי.
*
כרגיל, לפני שאביע את דעתי על הספר, אספר עליו קצת: הספר עוסק במשפחה אמריקאית בורגנית בת חמש נפשות – זוג הורים בגילאי פנסיה, ושלושה ילדים (שני בנים ובת) בגילאי 30-40 – כשכל חלק בספר מתאר את קורותיה של אחת מהדמויות מנקודת מבטה (אבל בגוף שלישי). העלילה נעה לעבר ארוחת חג מולד שאמורה להיערך בבית ההורים במערב התיכון של ארה”ב (שניים מהילדים גרים בפילדלפיה ואחד בליטא, מה שמקשה כמובן על ההתכנסות הזו).
ובחזרה לדעתי: אני מסכים כמעט עם כל דבר ששירי כתבה על הספר; מדובר במלאכת מחשבת של כתיבת רומן – הכל חכם ומדויק ואכזרי וחומל. היו רגעים שהרגשתי שאני ממש משתאה מול היכולת של פראנזן, אף על פי שהוא לא משתמש בשפה לוליינית או במבנה מיוחד ששובר את מוסכמות כתיבת הרומן; להיפך – היכולת של פראנזן מזדקפת מתוך הקונבנציה של הרומן הקלאסי. מעין טולסטוי של המאה ה-21.
פעם אחר פעם אתה נכנס לחייה של דמות באופן שנדמה כשגרתי ולא מסעיר מדי – חיי יומיום של בורגנים אמריקאים – אבל לקראת אמצע או סוף הפרק אתה מוצא את עצמך פתאום עטוף בדמות הזו, שונא אותה ומזדהה איתה בו זמנית.
*
אני מניח שרובכם הרגשתם כבר (אולי לאור היכרות עם דברים שכתבתי בעבר) שיש איזשהו “אבל” מרחף מעל כל המחמאות האלה ושהוא יגיע בקרוב. ובכן, לא טעיתם.
ה-אבל קשור לטעם האישי שלי, אם כי אולי הוא קשור גם בחסרון מסוים של פראנזן.
העניין הוא בכך שאני לא כל כך אוהב את הרומנים הגדולים האלה, הסאגות המשפחתיות מלאות הדמויות, שמעשה האמנות שלהן קשור הרבה פעמים בשכבות על גבי שכבות שנבנות והופכות מעניינות בעיקר ככל שמתקדמים בקריאה. אני אוהב ספרים שמעניינים אותי מהתחלה, שמשהו בקול של הדמות תופס אותי מיד בלי שאצטרך לסבול אקספוזיציה ארוכה שאולי תבהיר לי על מה אני קורא.
פראנזן מתחיל את סיפורה של כל דמות מאיזושהי נקודה באמצע – שיעור באוניברסיטה, ריב משפחתי, שיט תענוגות – ולוקח זמן עד שאתה מבין איפה אתה נמצא. כך לאט לאט מתקלף המעטה של כל דמות והיא נחשפת בפנינו במלוא מורכבותה ויחסיה המורכבים לא פחות עם הדמויות האחרות. זה בדרך כלל משתלם בסוף, אבל לאורך הקריאה היו המון פעמים שלא היה לי חשק לחזור לספר, במיוחד אם הייתי בתחילת חלק כלשהו, כי הרגשתי שאני צריך לדחוף את הקריאה קדימה בלי עניין מיוחד ורק על סמך התקווה שזה ישתלם בהמשך. הסגנון הזה קצת מתיש אותי, גם אם הוא משתלם מבחינה אמנותית/ספרותית.
*
הבעיה השנייה שיש לי עם פראנזן, היא הבחירה שלו לספר הכל בגוף שלישי, שיש בה משהו מרחיק לטעמי והיא תורמת לקושי להכנס לספר.
ולבסוף, קשה לי עם הנימה הכללית של פראנזן. באופן גס אני יכול להגיד שכל הדמויות שלו נמצאות בדכאון עמוק; הן מגיעות מסיבות שונות לדכאון הזה, ולכולן יש גם תקוות כלשהן, אבל ברור שפראנזן רואה את העולם המערבי (ואת המשפחה המודרנית) כמקום מדכא, אפור, עלוב וחסר תקנה. כמובן שיש מקום לראייה הזאת, ואני לא טוען שהוא לא מציג את הדברים כהווייתם, אבל לי כקורא יש תחושה של מיצוי של תפיסת העולם הזו אחרי קריאה בספר (לכן לא רציתי לקרוא שום דבר אחר שלו).
כלומר, אני חושב שהכתיבה של פראנזן היא מלאכת מחשבת והתפעלתי ממנה פעמים רבות במהלך הקריאה, אבל זה לא גרם לי בהכרח לאהוב את היצירה שלו מעומק לבי; כמו הבחירה שלו לספר את הסיפור, גם אני הערכתי את הספר בצורה קצת מרוחקת, בגוף שלישי.
ובכל זאת אני ממליץ לקרוא את התיקונים, במיוחד אם לא קראתם אף פעם ספר של פראנזן. מעבר לעובדה שנהניתי מלא מעט קטעים, ויש דברים גאוניים בהחלט, יש פה גם תצוגת תכלית של בניית רומן.
*
והערה לסיום: אני האזנתי לספר באנגלית ואני מסכים גם כאן עם המחמאות של שירי שפירא למקריא ג’ורג’ גידאל (היכולות מגיעות לשיא לקראת הסוף, כשכל הדמויות נמצאות יחד באותו חלל).
השאירו תגובה