כמה מילים על “מקום קטן” מאת ג’מייקה קינקייד (מאנגלית רונה משיח, אחרית דבר עמרי הרצוג, הוצאת לוקוס)

את הספר “מקום קטן” יש ברשותי פחות או יותר מאז שהוא יצא לאור (2016), אבל בכל פעם שהצצתי בעמודים הראשונים שלו הרגשתי שאין לי חשק לקרוא בו.

מיד אמשיך להסביר את הסיבה לכך, אבל קודם כל אספר בקצרה על הספר: מדובר בטקסט שכתוב ברובו בגוף שני ומופנה לתייר שבא לבקר באי הקריבי אנטיגואה – מקום הולדתה של המחברת. הטון שלו הוא שילוב בין מדריך לתיירים לכתב אשמה (או אם תרצו – מדריך תיירים מהגיהנום); קינקייד רותחת מכעס על המציאות העכשווית וההיסטורית באנטיגואה, אבל לא רק בה – אנטיגואה היא משל לאינספור מקומות שהקולוניאליזם הגיע אליהם והפך אותם למקום הרקוב שהיא מתארת בספר.

וכך, בכל פעם שחשבתי להתחיל לקרוא בו והצצתי בעמודים הראשונים, הרגשתי שאין לי חשק להטפת מוסר (לא בגלל שהטפת המוסר הזו לא מוצדקת, אלא בעיקר בגלל שחלק מההנאה בקריאה היא גם להמלט למקומות אחרים ולקרוא עליהם בצורה שלא שופטת אותך הקורא). אבל הגיעה הקורונה ועמה ההחלטה שהגיע הזמן שאקרא אותו.

קודם כל צריך לומר שקינקייד כותבת נפלא, כשאת הכעס שלה היא מתבלת בהומור מריר ומשובח. אבל המהלך המעניין יותר שהיא עושה, ועמרי הרצוג עומד על כך באחרית הדבר מאירת העיניים שלו, זה שהיא בעצם לא מאפשרת לקורא (שהרי גם הוא התייר) להזדהות איתה. כלומר, אתה רוצה להזדהות איתה, כי זו מהות הקריאה בספר כלשהו (אולי מלבד במיין קאמפף וספרים מהסוג הזה?) אבל היא מבהירה שהסיפור שלה לא שייך לך. אתה בעצם האויב והיא הודפת אותך מנסיון ההזדהות. כך כותב עמרי הרצוג באחרית הדבר: “היא לא מבקשת להתיידד איתי, והיא מונעת ממני להתיידד איתה. עד כמה נדירה העמדה הזו, בספרות ובפוליטיקה ובכל הזירות הנפוצות שמדברות בסיסמאות הטובות, הנוחות והמתגמלות (פיוס, הבנה, מחילה, הזדהות, שהרי כולנו בני אדם, וכולנו נושאים את עול עברנו, וכולנו אוהבים באותה צורה, ולא משנה מה צבע עורנו ואיך הגענו לאן שהגענו).”

קינקייד גם מבקרת בחריפות את בני עמה (ובמיוחד את השלטון באנטיגואה) ועל כן הפכה לאישיות בלתי רצויה באנטיגואה, אבל בסופו של דבר היא תולה את האשם על הריקבון הנוכחי באנטיגואה ביסודות שהניח הקולוניאליזם.

על כל פנים הקריאה ב”מקום קטן” מפוצצת את המוח באינסוף מחשבות וגורמת לזוע באי נוחות בכסא (או בכורסא במקרה שלי), כי בעצם היא לא מציעה איזושהי נחמה או הצעה לפעולה (היא תגיד שזה לא תפקידה, אחרי הכל אפילו השפה שהיא כותבת בה – אנגלית – היא שפתו של האדון והיא כלל לא בטוחה שהיא יכולה להביע את עולמו של הקורבן באמצעות מילותיו של האדון).

ועדיין, איכשהו, נהניתי מהקריאה; אמנם נשללה ממני הזכות להזדהות, אבל הספר גרם לי לחשוב, וזה גם אלמנט שאני מחבב בספרים.

למשל דברים שקינקייד כתבה על שוויץ גרמו לי לחשוב על משהו שכמעט לא שמתי לב אליו: היא מספרת על חברה שחזרה מביקור בשוויץ ולא הפסיקה לדבר על כמה נהנתה שם, על הרחובות הנקיים והאנשים הנחמדים. וקינקייד שואלת איך בעצם השווייצרים משלמים על החיים העילאיים שהם מנהלים? “כי כמעט לא עובר יום שאני לא שומעת על איזה דיקטטור, איזה רודן מאיזשהו מקום בעולם, ששדד את האוצר של ארצו, גנב את הסיוע שניתן ממדינות זרות ושם אותו בחשבון הבנק הפרטי והסודי שלו בשוויץ; לא עובר יום שאני לא שומעת על איזשהו קליבר קרימנלי, איזשהו משקיע, שיש לו חשבון בנק סודי בשוויץ. אבל אולי אין שום קשר בין החיים הנפלאים שהשוויצרים מנהלים לבין כספי המרמה שמונחים בכספות הבנקים השוויצרים; אולי זה רק צירוף מקרים”.

ואכן זה גרם לי לחשוב עד כמה העמדה הנייטרלית של שוויץ, הכל כך מוסרית ומסבירת פנים לכאורה, היא בעצם גם קרקע פורה לעמידה מנגד פשעים איומים; ולא רק עמידה מנגד, אלא התעשרות על חשבון לא מעט כספי דמים. כמה אנשים שילמו בחייהם ובכספם כדי שהרחובות השוויצרים יהיו נקיים?

עוד הרהרתי בעקבות הקריאה בספר גם במהות התיירות בכלל, ולא רק בהקשר של הגעה למקומות נחשלים. התייר נכנס לעולמם של המקומיים ומתבונן בהם ובעולמן במובן מסוים כאילו הן חיות בספארי; המבט התיירותי הזה, שבו אתה גם בולט בשטח עם הבגדים של התייר והתיק והמצלמה והשפה הזרה והמבטא – יש בכל אלה משהו כובש/קולוניאליסטי בעצמו. זו לא בהכרח האשמה מוסרית, אלא יותר כמו דרך הסתכלות שונה על הדבר הכל כך טבעי לנו לכאורה (בטח בשנים האחרונות) – להיות תיירים.

התרגום של רונה משיח מצוין, וכאמור גם אחרית הדבר של עמרי הרצוג נהדרת (כולל המידע על כך שקינקייד התגיירה בעקבות בעלה, ונשארה יהודייה גם אחרי שהתגרשה ). כך שאני בהחלט ממליץ על הספר – הוא קצר, חכם ומעורר מחשבה, גם אם לא מדובר במחשבה נעימה במיוחד.