(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 26/4/20)

 

לפני עשרה ימים העליתי כאן פוסט חריג יחסית, ובו שיתפתי בתחושת הזיכוך שמילאה אותי אחרי קריאת מעט מאוד עמודים בספר “הבז” מאת ג’.א בייקר. זה לא קורה הרבה, ולכן היה לי דחף לשתף באותו רגע.

בתגובות הייתה חגיגה שלמה של מחמאות לספר, ואחרים שלא קראו כתבו שהם רוצים לעשות זאת. כעת הגיע הזמן להתרשמות המלאה, אחרי שסיימת לקרוא את הספר כולו.

*

הדבר הראשון שצריך להגיד זה שלא ידעתי כל כך מה אני עומד לקרוא; זכרתי ששמעתי המלצות עליו בעבר ולכן רכשתי אותו, אבל לא זכרתי מה אמרו בדיוק וגם לא טרחתי לקרוא את גב הספר. זו טקטיקה נחמדה לפעמים, אבל פה לדעתי המעשה הזה קצת הכשיל אותי בקריאה; אני אסביר מיד מדוע, אך קודם כל קצת מידע על הספר:

הספר נפתח בכמה עמודים של עובדות על הבז, ואז הופך ליומן תצפיות שעוקב כמעט יום ביומו למשך חצי שנה אחרי חיי הבזים בעמק מסוים באנגליה של שנות ה-60, תוך שהוא מתאר גם את הציפורים האחרות ואת מזג האוויר.

בהתחלה (במיוחד באותו רגע שכתבתי את הפוסט ההוא) התרגשתי מתיאורי הטבע האלה, מהאפשרות להתבונן דרך הספר בציפורים ובסביבתן. הבעיה הייתה שמשום מה חשבתי כל הזמן שתהיה איזו התפתחות עלילתית, או שינוי במהלך הספר – כלומר שהיומן הזה הוא בסיס למשהו שיבוא אחר כך. דמיינתי שהמחבר אולי יתאר את החיים מנקודת מבטו של הבז או משהו מעין זה. אבל לא היא; ברמה השטחית הספר הוא בדיוק זה – יומן תצפית בחייו של הבז, כשלמעשה המחבר גם לא תמיד יכול לדעת איפה נמצא הבז כיוון שהוא כלוא במגבלותיו האנושיות (הוא חמוש רק במשקפת).

הקונספציה השגויה שלי לגבי מהלך הספר קצת פגמה בהנאה שלי מהקריאה בו; אחרי שבהתחלה התרגשתי מהתיאורים ומהכתיבה, בחלקים רבים אחרים הרגשתי שאני משתעמם כי בעצם הדברים פחות או יותר חוזרים על עצמם – הבז מחפש ציפורים לטרוף, עושה זאת, נח, שוב צד, שוב נח וכן הלאה. התקווה להתפתחות של ממש הכשילה אותי.

אמנם היו רגעים שפתחתי את הספר והייתי במצב רוח המתאים, ואז יכולתי להתענג על כתיבתו של בייקר ולהרגיש איזה משהו מדיטטיבי/רוחני שסוחף אותי לתוך העולם שהוא מתאר; אבל ברגעים אחרים, כשהייתה לי פחות סבלנות מראש, הרגשתי שאני קורא עוד מאותו דבר – השחפים עפים, הקיוויות על העצים, הבז מעליהם וכו’ וכו’.

*

קודם, כשתיארתי את הספר, התייחסתי לתיאור שלי כשטחי והתכוונתי לכך שזהו רק רובד אחד של הספר, כי למעשה “הבז” הוא הרבה יותר מדוח יבש של חיי ציפורים. ראשית, הכתיבה הייחודית של בייקר (שקשה להפריד בינה לבין התרגום של עודד וולקשטיין, ועל כך בהמשך) משלבת בין דיווח מדעי לפרוזה ושירה, אבל כל אלה מצויים בה כמקשה אחת; כלומר, זה לא שהדיווח המדעי נגמר ואז מתחילה הפרוזה, וכשהפרוזה מסתיימת נכנסת השירה – המעברים האלה בלתי נראים, כשלתוך הטון הדיווחי מתגנבים תיאורים יפהפיים, דימויים, מטאפורות וכד’.

שנית, השתמע מדבריי שאין שום התפתחות עלילתית, אבל גם זה לא מדויק, כיוון שבחיי היומיום של הבז יש דרמות ושינויים רבים. קודם כל לוח השנה משפיע על הטבע כולו, וככל שמתקרבים מהסתיו אל החורף, השינויים משפיעים (מן הסתם) על חיי העופות שצריכים להתמודד עם הקור והשלג; ואז לאט לאט יוצאים מהחורף לכיוון האביב וגם כאן השינויים מורגשים, אלא שרוב הזמן בייקר לא מתייחס ישירות לשינויים האלה ואנחנו כקוראים חווים את השינויים מעצם התיאורים, בלי שיצטרכו להכריז בפנינו ש”החורף התחיל”. לא זו אף זו – יש התפתחות ביחסים בין בייקר לבז וביכולת שלו להתקרב אליו יותר ויותר. כלומר, אף על פי שאפשר לומר שרוב הימים נראים בסך הכל די דומים אחד לשני (כי הבז רוב הזמן נע סביב העיסוק שלו בציד), למעשה יש התפתחות בספר ואפשר להגיד שיש לו התחלה אמצע וסוף.

כך שבסופו של דבר חוויית הקריאה בספרו של בייקר היא אולי מורכבת יותר מהתיאור המתרונן שפרסמתי פה לפני עשרה ימים, אבל עדיין מדובר בספר מאד מיוחד, שבשביל ליהנות ממנו כדאי לדעת מראש למה מגיעים ולמצוא בעצמכם את המצברוח המתאים לקריאה (ייתכן שלאחדים יתאים לקרוא את הספר בצורה מרוכזת ולהתמסר עד הסוף לנקודת המבט של בייקר בלי יותר מדי הפסקות, ולאחרים יתאים לקרוא קטע או שניים מהיומן לאורך זמן רב, למשל לפני השינה כשהגוף רגוע יותר ומוכן להיות קשוב לחיי הציפורים).

ישנה גם אחרית דבר מעניינת של עידן לנדו, שאולי אם הייתי קורא אותה דווקא בהתחלה הייתה עוזרת לי להבין למה אני נכנס (כלומר שווה לשקול להתחיל איתה, כי אחרי הכל זה לא ספר שאפשר לעשות לו ממש ספוילרים. אם כי צריך להגיד שלנדו מתייחס בקטע קטן לסוף הספר ואולי זה יכול טיפונת להרוס).

*

והתייחסות אחרונה לתרגום: כשסיימתי לקרוא עשיתי גוגל על הספר כי רציתי לראות אם עוד קוראים חוו חוויה דומה לשלי, והגעתי לטקסט של קרן דותן שפורסם בישראל היום ובסופו היא כותבת על התרגום של וולקשטיין. דותן מחמיאה לוולקשטיין אבל גם כותבת (ואני מיד מביא את הציטוט) שהוא לא בהכרח שומר אמונים למקור האנגלי – ואני שמעתי כבר בעבר איזו התייחסות כזו לתרגומים שלו. אני מודה שלי היה קשה להבחין אם ועד כמה וולקשטיין התרחק מהמקור; כשמדובר בספרי פרוזה “רגילים” קל לי יותר להבחין במתרגמים שמגביהים את השפה או מסלסלים אותה, אבל כאן לא מדובר בספר רגיל ולכן קשה היה לי להבחין בדברים כאלה מבלי להשוות למקור. אני רק יכול להגיד שהתוצאה הסופית היא תרגום נהדר ועשיר.

הנה מה שכתבה קרן דותן וכאן גם אסיים את הפוסט הזה:

“הפרוזה של בייקר, שמתוארת בדרך כלל כמשהו שבין הפרוזה לשירה, תורגמה בידי עודד וולקשטיין לעברית שכאילו מנסה להרחיק את הטקסט עוד קצת מהפרוזה שנכתבת היום בישראל: “הבז” נכתב כאן מחדש בעברית בעלת יופי נשגב, שמבליט את זרותו למקום ולזמן. גם לגוני המקור האנגלי היא לא בהכרח שומרת אמונים אלא מנכסת אותו אליה, מעבה את דימוייו ומשבצת בטקסט, למשל, הדהודים לפסוקי אהבה משיר השירים. אם בייקר כתב טקסט “בזי”, שמעמיד לפעמים פני פשטות אבל נוסק בפתאומיות לגבהים או צולל למעמקים, אצל וולקשטיין נוספו לטקסט נוצות מרהיבות, טווסיות, לעיתים מופרכות ביופיין, שמפסלות את הטקסט בדמות יצור כלאיים בלתי אפשרי ויפה עד אימה.”