כמה מילים על “מוזיאון התמימות” מאת אורחן פאמוק (הוצאת כנרת זמורה דביר)

(פורסם במקור בעמוד הפייסבוק של קורא בספרים בתאריך 26/1/19)

אתחיל מהשורה התחתונה: לא נהניתי במיוחד מהקריאה ב”מוזיאון התמימות”. היו בו דברים מעניינים, וידעתי להעריך את הייחודיות שלו, אבל רוב הזמן חיכיתי שזה יגמר כבר (מדובר בספר של למעלה מ-500 עמודים).

אני חושב שהבעיה המרכזית מבחינתי הייתה חוסר הזדהות עם הדמויות – במיוחד עם המספר, אבל גם עם שאר הדמויות.
העלילה מתארת בגוף ראשון את סיפור של קמאל – בן טובים מאיסטנבול שבשנות ה-70 של המאה הקודמת מתארס לבחורה יפה ממשפחה מכובדת, אבל ביקור אקראי בחנות בגדים משנה את חייו וגורם לו להתאהב בבחורה בת 18 בשם פוסון.
מאותו רגע קמאל מתחיל להיות אובססיבי לפוסון, ובמשך הספר מתחיל לאסוף כל דבר שקשור בה, כדי בסופו של דבר להקים מוזיאון לכבודה (מוזיאון התמימות) – מוזיאון שקם באמת באיסטנבול והפך את הספר הזה להרבה יותר מספר קריאה רגיל.

אבל האופן שבו קמאל מתאר את התאהבותו בפוסון ואת האובססיה שלו אליה, לא שכנעו אותי ולא עוררו בי הזדהות; לא מפני שהדבר אינו אפשרי (אני יכול להזדהות עם התאהבות נואשת באדם אחר), אלא כי הכתיבה של פאמוק לא הכניסה אותי לתוך נבכי נפשו של קמאל ולהבנה מה היה בפוסון שגרם לו לזה. ובכלל – התנהגותן של רוב הדמויות בספר נשמעה לי תמיד מרוחקת מדי ומוזרה ביחס לדברים שקורים. ייתכן שאלה הבדלים תרבותיים, אבל מצד שני זו לא התרבות הזרה הראשונה שאני נפגש בה דרך הספרים, ולכן נדמה לי שהריחוק מקורו בסגנון הכתיבה ולא בתרבות.

ניסיתי לחשוב למה הזדהיתי הרבה יותר עם קרל אובה קנאוסגורד, שמתאר לכאורה דברים הרבה פחות מעניינים מפאמוק, ואני חושב שזה בדיוק העניין של הגישה לכתיבה ולדמויות. האמנתי לקנאוסגורד והצלחתי להכנס באופן מלא לעולמו, בעוד שסיפורו של קמאל נשאר מרוחק.

היה דבר נוסף שהפריע לי, אם כי אני לא גאה בו במיוחד. האופן שבו קמאל מתייחס לפוסון הרגיז אותי, החל מהרגע שהוא מתחיל איתה וגם תוך כדי מערכות היחסים השונות שהוא מנהל איתה לאורך הספר. במילון המונחים של היום הוא מתנהג כמו דושבאג, אבל הסיפור מתרחש באיסטנבול של שנות ה-70 ובאופן כללי אני לא קורא ספרים בשביל המוסר הטוב שבהם.
ועדיין זה הפריע לי, אולי בגלל שהרגשתי שהמחבר ניסה לגרום לי לאהוד את קמאל, להיות בצד שלו, בעוד שאצל קנאוסגורד (אם לחזור להשוואה), אין באמת ציפיה כזו והמחבר/גיבור מכניס לספר המון ביקורת על עצמו – בדיוק במקומות שהקורא מרגיש שהיא נחוצה.
גם האובססיה הבלתי נגמרת של קמאל לפוסון, ואיסוף כל חפץ שנגעה בו – מבחינתי מדובר בסוטה ולא במחזר רומנטי. ובעוד שברור לקוראים של “לוליטה” שהומברט הומברט הוא סוטה, קמאל של “מוזיאון התמימות” לא מוצג ככזה, אלא כמעין רומנטיקן מושבע שמנסה ללכת בעקבות הלב.
שוב, חשוב לי להדגיש שאני לא מצפה מגיבורים שיהיו מוסריים, אבל משהו בכתיבה של פאמוק גרם לי להרגיש שאני אמור להבין ללבו של קמאל, בעוד שבעיקר סלדתי ממנו.

כך שבסיכומו של דבר לא נהניתי מהקריאה, אבל כן התרשמתי מהיצירתיות של פאמוק, מהכתיבה הקולחת שלו, מההיכרות הקרובה שהוא מאפשר לקורא עם רחובות איסטנבול, ובמעשה החלוצי של הקמת מוזיאון באיסטנבול שמתכתב עם הספר ומאפשר לספרות לפלוש למציאות. ומהסיבות האלה לדעתי שווה לקרוא או לפחות לנסות לקרוא אותו (יש גם סוג של טוויסט במבנה הספר בסוף).

התחלתי בינתיים ספר יפני שלא תורגם לעברית, ואחריו אני מתכנן לקרוא ספר עבה נוסף – ההיסטוריה הסודית של דונה טארט (למרות דיס המלצה מחבר, אבל יש לי את הספר הזה המון שנים בבית ואני מכיר אנשים שממש אהבו אותו, אז אני רוצה לנסות).