כמה מילים על הספרים “הבושם”, “הנעלמים” ו”הכבוד האבוד של קתרינה בלום”

הבושם הוא ספר שרודף אותו כשלוש עשרה שנה, מאז שעבדתי שנה אחת בצומת ספרים, בין סיום הצבא לתחילת הלימודים באוניברסיטה. אלה היו הימים הראשונים של עולם ה-4 במאה (למעשה היה גם מבצע של סלקום 5 במאה) ומודן הדפיסו כמויות עצומות מהספר הזה. כמות העותקים והעטיפה שלא אהבתי, גרמו לי לחשוב שזה איזה ספר נחות שרוצים להיפטר ממנו.

עם הזמן וברבות השנים, שמעתי עוד ועוד אנשים שממליצים עליו, כאלה שאני מעריך את דעתם, והבנתי שהוא דווקא ספר נחשב שכדאי לקרוא. ועדיין לא הגעתי לקנות אותו, כי תמיד כשהרהרתי בזה כשהייתי בחנות ספרים או כשקניתי באינטרנט, היה לי בראש שמודן הדפיסו ממנו כל כך הרבה כמויות שאני אקנה אותו כבר בהזדמנות אחרת (ובטח יותר בזול).

דווקא הקבוצה הזאת שכנעה אותי סופית (או נכון יותר להגיד שהזכירה לי שרציתי לנסות לקרוא אותו), כי הוא עלה כאן בכמה שרשורים והמלצות.

לצערי לסיפור הזה אין הפי אנד קלאסי, ולא גיליתי כאן את הספר שיהפוך להיות האהוב עלי ביותר. אמנם לא באתי אליו עם ציפיות גבוהות, אבל איכשהו הוא הצליח לא לעמוד בציפיות שלי. הביקורות ששמעתי עליו היו שהוא מיזוגני או קשה, ולכן ציפיתי שאם תהיה לי בעיה איתו היא תהיה באיזורים האלה, אבל לצערי הבעיה המרכזית שלי לאורך רוב הקריאה הייתה שהוא פשוט לא מספיק עניין אותי  קיוויתי שסיפור על רוצח סדרתי שאובססיבי לגבי ריחות יהיה משהו סוחף, גם אם דוחה, אבל בפועל היה לי ממש קשה לקרוא אותו (והוא לא ארוך), ורק לקראת מחצית הספר הצלחתי קצת יותר להתעניין.

הספר מספר את סיפורו של ז’אן בטיסט גרנוי, שנולד לרוכלת בשוק וננטש, כשברור מהתחלה שיש בו משהו שטני שמתבטא בכך שאין לו ריח בכלל (גם לא כתינוק). בנוסף לעובדה שאין לו ריח, יש לו חוש פנומנלי לזיהוי ריחות, ותשוקה שמתפתחת לריחות מסוימים.

האופן שבו כל העסק הזה מתואר, הוא מפורט אך שטחי בעיני; כלומר, העובדה שאין לו ריח (דבר שלא קיים בעולמנו) ושיש לו את חוש הריח המפותח ביותר שהיה אי פעם ליצור חי והוא יכול להריח ממרחקים עצומים ולהפריד את הריחות (גם תכונה שאין לבני אדם בעולמנו) – שני אלה מזכירים אגדות עם או מיתולוגיות (או גיבורי על?) שבהם רבים מהגיבורים הם בעלי תכונות חיצוניות ופנימיות מובהקות וחד מימידיות שעומדות במרכז הסיפור. כבודה של הסוגה הזו במקומה מונח, אבל במקרה הזה לא יכולתי להתחבר או להזדהות עם גיבורי הספר, כי כולם התנהגו קצת כמו באגדה אפלולית לילדים (מינוס הקטע של העלילה הסוחפת).

בסוף יש שוב חזרה להמשלה לשטן, ישו, פרומתאוס ואלמנטים מהאיזורים האלה, מה שמאפשר לקיים דיון מעניין על הספר הזה כמשל על העולם, אבל לא עניין אותי בתור מי שניגש לקרוא ספר להנאתו.

כך שלצערי, אני והבושם לא נועדנו זה לזה, אבל אני לא מצטער שקראתי אותו – כי סופסוף אני יכול לסגור את הפינה הזאת שנפתחה אצלי לפני כל כך הרבה שנים.

הנעלמים / הרלן קובן (מאנגלית: ירון פריד, הוצאת ידיעות ספרים)

לפני כמה שנים רציתי להרחיב את הידע שלי בתחום ספרי המתח הפופולריים בישראל לצרכים מקצועיים, וביקשתי המלצות על ספרים כאלה (אני כבר לא זוכר אם זה היה בקורא בספרים או בפרטי או בקבוצת פייסבוק כלשהי). קיבלתי שלל המלצות והתחלתי לאסוף ספרים כאלה ולקרוא אותם כשהזדמן לי.

אחד הספרים האלה היה “הנעלמים” שלקחתי מגיסתי (אחזיר לך בקרוב!) אבל איכשהו יצא שזנחתי את הפרוייקט לפני שהגעתי אליו. ועכשיו ניצלתי את זמני הקורונה כדי לקרוא ולהחזיר לה אותו (סביר להניח שאם זה היה העותק שלי הייתי משאיר אותו על המדף עוד המון זמן, אבל התייחסתי לזה כאל “ניקוי מדפים”).

להפתעתי התחלת הספר לא הייתה סוחפת כפי שציפיתי שתהיה. כלומר ציפיתי – אני אגיד את זה בהתנשאות ובכנות – לספרות גרועה אך סוחפת, מעין משהו מלא אקשן שמושך אותך באף. אז לפחות בהתחלה זה לא ממש ככה. משהו קצת יבשושי ולא מאוד קצבי.

וכך מה שמושך לקריאה בשלבים הראשונים זה פחות קצב האירועים ויותר האלמנט שקובן אוהב להשתמש בו – לשים לקראת סוף הפרק משהו מפתיע שלא היה אמור להיות אפשרי. וכדי להיות יותר ספציפי – מישהי שחשבת שהוא מת, בעצם חי.

אחרי הפתיחה המעט צולעת מבחינתי, “הנעלמים” בהחלט עושה את העבודה כספר שמושך את הקורא לקרוא.

אבל האמת היא שנהניתי הרבה פחות ממה שחשבתי, כי דווקא הגעתי בראש פתוח ובנסיון לא לשפוט מראש, ולמרות זה בהרבה חלקים חשבתי שהסיפור מופרך וחלק מהטוויסטים מגוחכים להפליא על גבול הפרודיה.

הכתיבה על הספר הזה די מיותרת, כי אני די בטוח שכל מי שרצה לקרוא הרלן קובן כבר קרא ספר אחד לפחות, ומי שלא ממילא לא יטרח.

הכבוד האבוד של קתרינה בלום / היינריך בל (מגרמנית: חיים איזק, הוצאת כנרת זמורה דביר)

על הספר הזה אכתוב באמת בקצרה – לא אהבתי אותו, הוא שעמם אותי רוב הזמן ואני לא יודע אם זה בגלל התרגום המיושן והפונט המעצבן, או כי הוא משעמם גם במקור, אבל בכל מקרה היה לי קשה לשרוד אותו ויש בו רק 142 עמודים.

בגדול הוא מספר על קתרינה בלום שביצעה רצח ומנסים לספר מה הוביל לרצח הזה, ואיך העיתונות יכולה להרוס חיים של אנשים.

אני יודע שאתי סרוסי מהקבוצה אהבה אותו (היא הגיבה כשכתבתי בשרשור השבועי שהוא משעמם אותי) וזה מהספרים המפורסמים ביותר של היינריך בל שזכה בפרס נובל, אז ייתכן מאוד שאני לא מבין כלום מהחיים שלי  (שזה כנראה בכל מקרה נכון).