כמה מילים על “נתניה” מאת דרור בורשטיין (הוצאת כתר)

למי שלא קרא אספר שהספר מתחיל בכך שדרור בורשטיין מתיישב על ספסל בשדרות סמאטס בתל אביב, קורא את הספר “ארץ נדירה” של פיטר וורד ודונלד בראונלי שמשמש לו כמעין עוגיית מדלן, והוא נזכר בכל מיני דברים בביוגרפיה האישית שלו ובעיקר במלון של סבו וסבתו בנתניה שהוא אחד העוגנים בספר; אלא שהוא נזכר גם בדברים שקרו לפני שנולד, בין אם 30 שנה לפני שנולד, ובין אם מיליוני ומיליארדי שנים לפני כן.

כלומר יותר מאשר אוטוביוגרפיה, יש פה מעשה אריגה בין מחשבות, דעות, סיפורים וזכרונות, ובאורח פלא התוצאה מאוד קוהרנטית; לא מדובר באיזה זרם תודעה שאתה מאבד בו את הידיים והרגליים, אלא להיפך – הדברים של בורשטיין חודרים ונוקבים עד כדי כך, שזו כנראה הטענה היחידה שלי כנגד הספר.

התעניינתי בדברים שלבורשטיין יש להגיד – הוא אדם חכם, מקורי, מעמיק ובעל כשרון ספרותי – אבל הטון הפסקני שלו, הנחרץ, המאשים אפילו, לפעמים קצת הרתיע אותי. אני כותב שקראתי את הספר, אבל למעשה שמעתי אותו בהקראה של בורשטיין עצמו, ולכן הטון הזה עבר מעבר למילים הכתובות בספר. נדמה שהספר הזה נכתב מתוך זעם מסוים על העולם, ומצד שני קבלה זנית ושלווה שלו – וכך הוא מזגזג בין שתי העמדות האלה, כשלפעמים הוא גם סותר את עצמו, אבל הטון הפסקני משכנע ברגע הראשון שאין כאן שום סתירה.

על כל פנים אני לא יודע להשוות את הספר הזה לספרים אחרים של בורשטיין, אבל אני יכול להגיד שהוא היה מעניין מאוד ונהניתי מההאזנה לו ואני גם ממליץ עליו (אולי זה לא מתאים לכל אחד, אבל מי שאוהב להרהר בדברים – הספר הזה הוא קרקע פורה להרהורים על החיים ועל עצמנו ועל היקום).

רצה הגורל ובדיוק לפני שהתחלתי להאזין לספר הזה, פתחתי ספר שיש לי בבית בשם “ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל” מאת ביל ברייסון, שעוסק בהיווצרות היקום והחיים – נושאים שעולים שוב ושוב גם בספרו של בורשטיין, וכך יצא שמחשבות שהחלו להסתובב לי בראש בעקבות הקריאה אצל ברייסון, מצאו שפה משותפת עם המחשבות שהיו לדרור בורשטיין כששכב על ספסל בשדרות סמאטס בשנת 2009 והביאו אותו לכתוב את הספר המעניין “נתניה”.