כמה מילים על “אשה בורחת מבשורה” מאת דויד גרוסמן (הוצאת הספריה החדשה)

(פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 15/4/20)

אתחיל ואגיד שזהו הספר השלישי של גרוסמן שאני קורא, ואני חושב שהוא הטוב ביותר מבין שלושתם (הקודמים היו ספר הדקדוק הפנימי ומומיק. והיו עוד שניים שניסיתי להתחיל וזנחתי).

עוד אגיד שזה ספר עמוק ומרובד, עם דמויות מורכבות וקטעי פרוזה יפים ומרגשים.

ועל אף כל אלה, במהלך הספר הזה הגעתי למסקנה שהכתיבה של גרוסמן כנראה לא מדברת אלי או לכל הפחות אני לא מתחבר אליה מספיק.

קודם כל יש לי רתיעה כללית (שאני לא גאה בה) מספרות עברית – כתבתי על זה כאן ובמקומות אחרים לא פעם, אבל בגדול זה נובע מכך שהחיבה שלי לספרות תמיד הייתה קשורה בנסיעה למקומות רחוקים בעודי יושב על הספה בבית (או על הכורסא). לקרוא על ישראל תמיד מדכא אותי.

שנית, יש לי בעיה עם השפה והסגנון שמשותף ללא מעט סופרים ישראלים נחשבים; זו מעין אווירה כללית שמסמנת לך “הגעת לספרות העברית, ברוך הבא”. הדמויות יהיו לרוב אשכנזיות, קצת נעבכיות כאלה, אבל מצד שני לא תהיה בהן העסיסיות וההומור של ספרות היידיש (בשביס זינגר ושלום עליכם). והכל חייב להיות סמלי; כל מילימטר זועק סמליות.

במובן הזה גרוסמן מביא את הסגנון הזה לשלמות, לשיא. כך שאני מעריך את היכולות שלו, ואחרי ששמתי בצד את הרתיעה העקרונית שלי מסוג הספרות הזה, גם נהניתי והתעניינתי בספר הזה – אבל בכל זאת יש איזו תהום שפעורה ביני ובין הכתיבה שלו (אגב, התחלתי מיד אחר כך לנסות לראשונה לקרוא ספר של דרור בורשטיין – נתניה – ואני שמח לדווח שלפחות לפי ההתחלה, הוא לא לוקה בסימפטום הזה של הספרות העברית הנחשבת).

ב”אישה בורחת מבשורה” יש את כל הבעיות שציינתי לעיל – זה בישראל, דמויות אשכנזיות מסוג מסוים, יש סמליות עם מלחמה/ערבים/כיבוש, והטון הכללי הוא של ספרות עברית. באופן ספציפי הקטעים שהכי הפריעו לי הם בנסיון של גרוסמן להגיד דברים על המקום הזה ועל המצב באמצעות דבריהם של ילדים קטנים שאומרים דברים חכמים בתמימות. זה אמנם לא קיטש כמו בספרות גרועה, אבל זה עדיין בעיני מתחנף ודי שקוף.

לדעתי זה אחד הרומנים הגדולים של הספרות העברית החדשה, והעובדה שהוא מכיל את כל הפגמים (מבחינתי) שציינתי רק הופך אותו למייצג מובהק עוד יותר של התרבות והספרות שלנו. כמובן שההערה של גרוסמן בסוף הספר, על מות בנו זמן קצר לפני שסיים את הכתיבה, הופכת את כל הקריאה בו למצמררת הרבה יותר ויוצקת שכבת משמעות נוספת לכל המעשה הספרותי שלו.

לפני סיום חשוב לי להדגיש שהספר קריא ומעניין – ההערות שלי על השפה והסגנון קשורות במשהו עמוק יותר ולכן אולי נכון יותר להשתמש במילה “טון”. אני חושב שהעובדה שהוא קריא מחד, אך איכותי ועמוק (וסמלי!!!) מאידך, הופכת את גרוסמן לסופר כל כך אהוב ומוערך גם על ידי הממסד וגם על ידי הקהל.

יכול להיות שאמשיך ואנסה לקרוא ספרים שלו מטעמי FOMO (יש לי בבית את כשתיהי לי הסכין, נופל מחוץ לזמן, יש ילדים זיגזג והזמן הצהוב) אבל אני חושב שלא נועדנו אחד לשני. זה גם לא הצליח לי עם עוז ויהושע