כמה מילים על “מוות במשפחה” מאת קרל אובה קנאוסגורד (הוצאת מודן)

(פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של קורא בספרים בתאריך 15/12/18)

סיימתי להאזין לספר הזה לפני שבוע (למעשה קודם קראתי 50 עמודים בספר המודפס בעברית, ואז כשראיתי שאין לי זמן, עברתי להאזין לו באנגלית כי הוא לא קיים כספר שמע בעברית), ומאז אני חושב מה אוכל לכתוב עליו. בגלל שנכתב כל כך הרבה על קנאוסגורד ועל סדרת הספרים שלו, אני מרגיש שאין לי שום דבר מיוחד להגיד עליו שלא נאמר כבר.

בכל זאת, לטובת מי שלא קרא ומעוניין לדעת במה בדיוק מדובר, אספר בקצרה שקנאוסגורד הוא אחד הסופרים המדוברים בעולם בשנים האחרונות בזכות סדרה של 6 ספרים בשם “המאבק שלי” (מיין קאמף – כמו זה של היטלר) שבהם הוא מתאר אירועים שונים בחייו ושוזר בהם את מחשבותיו מאז (כשהתרחשו האירועים) ואת מחשבותיו בשעת כתיבת הספר.

הכרך הראשון מתחיל בהרהורים שלו על המוות, ולאחר מכן הוא מתחיל לספר על ילדותו בצל אביו, אמו סבו וסבתו – אירועים שונים שקרו שם ועיצבו את חייו. רוב האירועים לא דרמטיים במיוחד, אבל הם נצרבו בזכרונו קנאוסגורד והוא מספר עליהם ומתאר לא רק את מעשיו, אלא גם את מחשבותיו כנער. המחצית השנייה של הספר מתחילה מהרגע שאשתו השנייה עומדת ללדת, אבל אז הוא חוזר כמה שנים אחורה לשבוע שבו נודע לו שאבא שלו מת, ומתאר לפרטים את כל מה שאירע בשבוע הזה.

זו מהות הספר – כתיבה אוטוביוגרפית רפלקסיבית סביב שתי תקופות מרכזיות בחייו של המחבר: הנעורים והשבוע בעקבות מות אביו.

*

תוך כדי כתיבת ההסבר הזה למי שלא שמע על הספר, עלו בי בכל זאת כמה דברים שיש לי להגיד עליו, אז הנה הם:

התחלת הספר מאוד הרשימה אותי, כי הכתיבה של קנאוסגורד מצליחה להיות בו בזמן פשוטה ובהירה, אבל גם עמוקה ומלאת רבדים. יש לה, לכתיבה, איזה קצב שמושך פנימה למרות שלכאורה מדובר לרוב באירועים נטולי דרמה; קשה להסביר את זה למי שלא קרא, אבל אני חושב שסוד הכתיבה טמון בכך שלכל קטע יש איזושהי פואנטה, גם אם היא לא פואנטה עלילתית. בדרך כלל הקטע פשוט יסביר עוד משהו בחייו של קנאוסגורד שיעזור לנו לחוות בצורה אינטימית יותר את הקטע שבא אחריו ואת זה שיבוא אחריו וכך הלאה; לכן אנחנו רוצים להמשיך לקרוא, כי החוויה הולכת ומעמיקה עם כל פרק שעובר.

במובן מסוים הספר הזה הוא סוג של “בעקבות הזמן האבוד” של פרוסט בגירסה מודרנית ונורבגית, רק שלהבדיל מפרוסט – הקריאה פה בהירה ומעניינת ולא דורשת מאמץ גדול מדי.

עם זאת, אני לגמרי יכול להבין למה לא מעט אנשים אומרים שהספר שעמם אותם. גם אותי הוא שעמם לפרקים; למעשה רוב רובו של הספר היה מעניין ומשעמם כמעט בו זמנית. העניין הוא שבאיזשהו שלב במהלך הקריאה נוצרת התמכרות לכתיבה הזאת – רצון לשהות בחייו ומחשבותיו של קנאוסגורד. זו גם הסיבה לדעתי שאנשים ממשיכים לקרוא מעבר לכרך הראשון, כי זה פורמט שבעצם לא אמור להיות לו סוף (קצת הופתעתי כשנגמר הספר, כי למה שהוא יגמר דווקא שם – הוא יכול היה להמשך ולהמשך).

ובכל זאת חשוב לי להדגיש שלא מדובר באיזה ספר פוסט מודרני חסר פשר או איזשהו מניפסט שמטרתו להעביר ביקורת על החברה המערבית. להיפך – יש כאן ספר קריא שכתב סופר מצוין, ויש בהחלט עלילה שמתקדמת בצורה כרונולגית וברורה, גם אם יש לפעמים קפיצות אחורה בזמן.

*

כיוון שפרסמתי וסיפרתי שאני קורא את הספר, כמה אנשים כבר שאלו אותי אם כדאי לקרוא, אם זה באמת כל כך טוב, אם שווה להשקיע זמן. אני לא מאמין בחובת קריאה, אבל אני חושב שחובבי ספרות ירצו לכל הפחות להכיר את התופעה; קנאסגורד מצליח לקחת ז’אנר ישן ומוכר – הכתיבה האוטוביוגרפית – ולשכלל אותו למשהו קצת שונה. הוא, אגב, לא יוצא כל כך טוב מהספר הזה. עושה רושם שהוא יכול להיות אדם מעצבן מאוד ודושבג לא קטן, והיו לא מעט פעמים במהלך ההאזנה ששאלתי את עצמי כמה אדם מסוגל להתעסק בעצמו ולהתעמק במחשבות והרהורים ופעולות. מסתבר שהתשובה שהוא מסוגל באורך לפחות 6 כרכים עבי כרס.

על כל פנים, אני לא יכול להגיד שזה הפך לאחד הספרים האהובים עלי, אבל בהחלט התרשמתי מהכתיבה של קנאוסגורד וחוויתי לאורך הספר רגעים מעניינים, בעיקר כי הקריאה על החיים שלו ועל ההורים שלו מעוררת אינספור מחשבות והרהורים לגבי החיים שלך עצמך.

ולגבי אם אמשיך לספר השני – אני מתלבט, ובינתיים החלטתי שלא. נראה מה יהיה בעתיד.